עברו שנה וחצי מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, והאמת, מרגיש לי הכי טבעי והכי בית. 

הפייסבוק מזמן החליף את המקום הזה ושם יש אשכרה אנשים שרואים ומגיבים. הבעיה היא שהם גם מכירים אותי במציאות, אז התגובה שלהם לא חפה מרגישות יתר כי זאת אני ואני כזאת.

אני רק אגיד שנמאס לי שנשבר לי הלב, שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים, אחרי שנה של חרטוטי לב, ולחפש את האושר שלי לכשעצמי. נכון, אני עדיין בפוסט טראומה על מה שהיה, אני עדיין הדבר הכי רגיש ביקום ומרגישה כמו נוצה ברוח. אבל, למדתי, הרבה בזכות האחרון, שהשווי שלי נמדד רק בעיני עצמי והאמת, אני אוהבת את עצמי בהמון מובנים. חוזרת כל בוקר כמו מנטרה שאני חכמה בטירוף, אני יפה, אני מגניבה, ואני יודעת בדיוק מהי הנקודה באופי שלי שסוחפת אחריי אנשים. גם ברגעי משבר אני צריכה לזכור שאמנם הלב שלי רגיש לרטטים אבל הנפש שלי היא הוריקן.

אז אני מקווה שההחלטה הזאת תחזיק באופן עקרוני, כי אם אין אני לי מי לי, וקצת נשבר לי הזין לשים את האושר שלי בידיי אחרים ולהתאכזב.