|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כמה נוח שהבלוג הזה עוד קיים.
אמרתי לאחרונה שאני צריכה בלוג אחר, כי אני כבר לא בתיכון, ועברתי את תקופת הישראבלוג שלי.
אבל יש דברים שנשארים.
איפה עוד אפשר לבכות?
הלכתי לישון אתמול ב4 בבוקר. בערך עכשיו. גם היום אני עוד ערה. אלך לישון עוד מעט. אולי.
אתמול עשיתי מה שלא עשיתי מזה שנים. הלכתי לישון על כרית רטובה מדמעות.
כן, שנים. אפילו לא כשנפרדנו. או בפרידה הקודמת. או זו שלפניה. לא שאני זוכרת לפחות. מהיותי אני, מי יודע?
אני נשארת ערה עד אמצע הלילה.
בוהה בטלוויזיה.
משחקת סוליטייר.
ונרדמת בדמעות.
אני רואה טלנובלה שוב. עוד לא רואה באופן קבוע. יצא לי לראות שניים-שלושה פרקים. לא משהו משמעותי.
אני לא זוכרת מתי זה משודר. אבל היום ממש רציתי, רציתי כל כך שיהיה לי מושג מתי זה, שאוכל לטבוע בזה.
למה עכשיו, פתאום?
למה אחרי 4 וחצי חודשים, אני נופלת?
אולי זו חופשת הסמסטר. החופש הזה, כל הזמן הפנוי.
שלא צריך להיות פנוי, כמובן, אלא צריך להיות מוקדש ללימודים, ולא אמורה להיות לי דקה פנויה, אבל מהיותי אני אני לא עושה את זה ולומדת הרבה פחות ממה שאני צריכה ויש לי זמן פנוי.
וזמן פנוי, כידוע, מוביל למחשבות. ומחשבות זה לא משהו שעושה לי טוב עכשיו. הן עשויות לגרום לי לעשות דברים שבריאים לי. כמו להמשיך הלאה ולשכוח.
אז אני טובעת.
עוד לא טבעתי. אני זוכרת, כשטבעתי באמת. בי"א. כשהיום היה לילה והלילה היה יום. כשלא יכולתי לסבול את מראה האנשים והקהל והחברה והאנושות כולה. אני לא יודעת למה. עד היום לא הבנתי לחלוטין. אולי עדיף שלא אדע.
היום, אני פתאום אדם שידוע באופטימיות שלו. לא ברור לי איך זה קרה.
אני, הצינית, הסרקסטית, המרירה?
שהאשימה את כל העולם על כל דבר שלא הסתדר בחייה?
אני, לוקחת אחריות על דברים, מתמודדת עם החיים, על החיים?
ופתאום מתחשק כל כך לשקוע לתוך זה שוב. לתוך האפלה המפתה הזאת. הלילות שלא נגמרים. של שקט, ובדידות, ואומללות, אבל איך זה שונה כל כך מהשקט והבדידות והאומללות של שעות היום?
איך אומרים בעברית pathetic fallacy?
אין לי מושג בשביל מה אני כותבת את כל זה. אף אחד לא באמת קורא את זה, ואני גם לא באמת רוצה שמישהו יקרא את זה. אני רוצה רק לצעוק. לצעוק את הכאב, והחרטה, והזעם, וההלקאה העצמית המזורגגת, כי נמאס לי.
נמאס לי מזה שהאושר שלי נמצא בידיים של אנשים אחרים.
אני תמיד מדברת על החברה שלי, ששבוע לפני שנפרדת מהחבר שלה, מתחילה לצאת עם החבר הבא, כדי שלא ייצא מצב שהיא לבד. היא לא מסוגלת להיות לבד. זה כבר חלק ממי שהיא.
ואני?
אני אדם שלם גם כשאני בתוך זוג. הבטחתי לעצמי שאני אהיה. שאני לעולם לא אתן לעצמי להיות כל כך תלויה במישהו, במשהו, שאני אגיע לכאן שוב.
אז הבטחתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. לא התלהבתי. אולי בפעם הראשונה בחיי, אני יכולה להגיד באמת ובתמים שהתאהבתי במישהו אך ורק בגלל האישיות שלו. לא גיליתי אותה אחרי כן, או החלטתי מה היא בלי לדעת והתעלמתי מהעובדות שלא תאמו את מה שדמיינתי. ראיתי כל מה שעמד מולי.
אבל כשהיינו שם, ברגע האמת, עדיין הייתי אני, זו שנמנעת מעימותים, לא משנה מה המחיר.
אסרטיביות? בשביל מה זה טוב?
אז לא עמדתי. לא צעקתי. לא נלחמתי על מה שהיה חשוב לי. כל הכבוד לי. ארבעה וחצי חודשים אחרי כן, עדיין מהדהדת לי בראש השאלה- מה אם כן הייתי קמה ונלחמת? מה אם הייתי אומרת לא? מה אם הייתי אומרת שבמערכת יחסים לא סתם מרימים ידיים, אלא מדברים על דברים ופותרים בעיות, וזה מה שאמורים לעשות כשאכפת באמת?
ואם אילן היה אומר לי את אותו הדבר, לפני שנה וחצי, מה הייתי אומרת לו אז?
מי יודע.
אני אמורה להתמקד בפה ובעכשיו, לא?
הנה, עבר. הגל השחור. אני כבר לא רוצה לטבוע.
אולי אני אטביע את עצמי בלימודים וזה יעבור. אלוהים יודע שיש לי מספיק לימודים. ואקסטרה עבודה השבוע, כמובן, כי אני לא יודעת להגיד לא לחברים. יותר גרוע, הצעתי את עזרתי. גאון.
וכבר יש מבחן אחד שאני אצטרך בו מועד ב'.
כן.
להתמקד בצרות של עכשיו. לשכוח מהכל.
לישון.
לישון.
| |
אתר ארור ששואב אותי כל פעם מחדש..
במקרה נפלתי לפה שוב.
קצת פחות במקרה נתקלתי בבלוג שלה.
טל. אחותי הקטנה. הבחורה שאני מכירה מאז שהיא הייתה... בכיתה ה'? ו'?
פצפונת.
ועכשיו היא חיילת.
כבר כמה חודשים.
והיא פחדה לפני הגיוס, ואני לא הייתי שם כדי להסביר ולעזור ולבוא איתה לבקו"ם ולהשבעה ולכל הדברים החסרי חשיבות אמיתית האלה, שבאותו הרגע נראים כמו עולם ומלואו.
ואני הרי הייתי יכולה באמת לעשות את זה, בסוג השירות שלי, להגיע לכל האירועים הדרושים, ולהסביר לה מה זה צה"ל באמת וכמה שזה לא באמת מפחיד וזה שטויות וזה עובר.
והיא בקצונה ייעודית, לשלישות. היא מש"קית קישור כרגע, והיא יוצאת להכנה עוד מעט.
אולי הייתי יכולה להסביר לה שאין באמת צורך בקצונה ייעודית? שזה לא באמת טוב?
אולי הייתי יכולה להסביר לה לתוך מה היא נכנסת?
אולי סתם הייתי יכולה להעלות חיוך על פניה?
לא ראיתי אותה כבר... שנה. קצת יותר.
ליום הולדת 18 או 19, היא ומאור הכינו לי כרית בצורת לב שמודפסת עליה תמונה של שלושתנו עם הכיתוב "תמיד ביחד". עם מאור לא דיברתי כבר... המון המון המון זמן. ואיתה גם לא, וזה לא טוב. מה קרה לתמיד ביחד?
רע לי. רע לי שקשר שהיה כל כך חשוב ומשמעותי בחיי התנתק בלי סיבה. בלי סיבה חוץ מ... זמן. וזה שכחיילת, החיים שלה כתלמידה כבר היו זרים לי. כמו שעכשיו, החיים שלה כחיילת יהיו זרים לי, כי אני אהיה סטודנטית. ואת התקופה הקצרה הזו של חפיפה, לא ניצלתי לחיזוק מחדש.
ואני רוצה להרים את הטלפון ולהתקשר ולהגיד שלום ולהגיד שאני מתגעגעת ולהגיד שאני חושבת עליה לפעמים, ושתבוא לשתיית השחרור שלי, ושנשב לקפה אחרי זה, ושהכל יהיה כמו פעם.
אבל היא הרי לא באמת שייכת לשתיית השחרור שלי. היא מהחיים שלפני הצבא. היא מעולם לא שמעה את סיפורי החמ"ל שלי (אולי רק קצת, בהתחלה), ולא חייתה איתי את השנה המטורפת האחרונה. היא לא תהיה קשורה למקום.
ודברים לא יוכלו לחלוטין להיות באמת כמו פעם.
אבל אולי נשתה קפה מתישהוא. עכשיו שאני משתחררת יהיה לי זמן, עד שאני אתחיל לעבוד, לא?
לפרוטוקול, וכדי שאני אקרא את זה עוד שנה ואחייך, התוכניות לחצי השנה הקרובה:
יום שלישי הקרוב, משמרת לילה, משמרת אחרונה. יום רביעי ב11 שתיית שחרור, יהיו ההורים, אביב, אבי, יהלומית, אולי ניצן, וחצי מחטיבת המחקר. יום חמישי חפש"ש. שבוע אחרי כן, ה29 לחודש, שחרור.
ה8 לאפריל, להתחיל לעבוד. טיפה לפני ראש השנה, לסיים לעבוד, וישר אחרי ראש השנה לטוס לברצלונה, כיעד התחלתי. לבלות חודש איפה שארצה, ולעשות מה שיתחשק לי. יורוטריפ. לחזור כמה ימים לפני ה14 לאוקטובר, שאז אני מתחילה את לימודיי באונ' ת"א באנגלית וכתיבה יוצרת (בתקווה).
עשיתי פעם ניסיון לעשות בלוג שכל עיקרו אנקדוטות מחיי היומיום שלי. כי יש בחיים שלי המון קטעים קומיים- שיחות שלי עם אנשים, בעיקר אחי, אבל לא רק, מצבים שאני מכניסה את עצמי אליהם, כלמיני. אבל מהר מאוד התייאשתי.
היום ראיתי אתר של מישהי שעשתה את זה באמת, בערך- היא מתחזקת אתר של דברים מצחיקים שהחבר שלה אומר. ויש לו הומור כמו שלי.
זה מגניב.
| |
זכרון
יש ביטוי כזה במשפחה שלי, רשומון. כל אחד והרשומון שלו.
אם תתן ל5 אנשים שונים שעדים לאירוע מסויים לכתוב בדיוק מה שהם רואים [ברשומון, ומכאן שם הביטוי], תקבל 5 רשימות שונות, וכולן יהיו נכונות לחלוטין. שילוב של ה5 עשוי להראות את המציאות, או שלא.
דיברנו עכשיו, אני אמא ואבא, על המוות של סבא שלי. סבא זיקו, בן ציון זנבילוביץ' בתעודת הזהות, נולד ברומניה ועלה לישראל עם אשתו זינה ובתו הקטנה, אמא שלי, אביגיל, כשהיא הייתה בת 3 או 4, והוא היה בן בערך 30, אני מעריכה. בישראל נולדה לו בת נוספת, יוספה, והוא עבד בעיבוד עצים והתגורר תחילה בגבעת עדה ואח"כ בחדרה. הוא נפטר חודש לפני בת המצווה שלי, נכדתו הבכורה, וחודש לפני שנולד הנכד החמישי שלו, בן הדודה שלי פלג, כשההורים שלי היו בארה"ב בנסיעת עסקים. הוא סבל מבעיות לב שנים לפני מותו, עבר שלל צנתורים וניתוח מעקפים אחד ולקראת הסוף גם איבד את צלילותו.
עד כאן, מה שאני מקווה שהוא העובדות.
וכאן מתחיל הרשומון. הרשומון הפרטי שלי, והרשומון של אבא והרשומון של אמא, ושל סבתא ושל הדודה ושל כל אדם שהכיר אותו, שמתלכדים בנקודות מסויימות אבל בסופו של דבר מספרים סיפורים שונים.
הרשומון שלי מדבר על סבא אוהב, אם כי מעט מנותק מסביבתו, ובעזרת הפרספקטיבה שלי היום אני יכולה להאשים בכך את המחלה. אני לא בטוחה אם זה היה אלצהיימר או אמנזיה או מה, אבל הוא היה קורא לי בשמה של בת דודתי שקטנה ממני ב8 שנים, ולהפך, ולא כבדיחה. הוא תמיד נראה מרוחק ולא בטוח בעצמו, והיה מאוד תלוי בסבתא שלי, כנראה כי הוא לא תמיד ידע את התשובות לשאלות שכל אחד אמור לדעת את התשובות עליהן. בסוף חייו, בתקופה בה אני הכרתי אותו, הוא דעך אט אט.
הרשומון של אמא מדבר על אדם שהיא העריצה כילדה, והעריכה כבוגרת. מהסיפורים שלה ברור שכילדה היא לא הסתדרה עם אמא שלה, מה שנכון עד היום, ושאבא שלה היה המפלט שלה. כמו שקרה כשהייתי אני ילדה, רק בלי ההשלמה שהייתה לי עם אמא שלי כשהתבגרתי.
מהסיפורים של סבתא אני יודעת שסבא היה החתיך של הכפר. והיא, היא הייתה החכמה של הכפר, אם כי לא היפה ביותר. הוא בא מכפר גדול יותר משלה, אבל באותו איזור, וכך הם איכשהוא הכירו, והיא הייתה מוחמאת שהחתיך של הכפר מוכן להתחתן איתה והוא היה מוחמא שהבחורה האינטיליגנטית הזו, סטודנטית להנדסת אוניות באוניברסיטה, מוכנה להיות איתו, והם התחתנו. והם אהבו אחד את השני ובניגוד לזוג הסבים השני שלי, מעולם לא היו אצלם סיפורים עסיסיים כמו מתוך טלנובלות של בגידות, אלימות, הימורים ואלכוהול. ההתמכרות היחידה של סבא הייתה הסיגרים, וגם מהם הוא נגמל בסופו של דבר, וההתמכרות העיקרית של סבתא הייתה ההצלחה [בלימודים] של הבנות שלה, שאותה היא דרשה בכל מחיר, כי רק כך הן יוכלו להגיע לחיים "טובים", תהיה משמעות המילה מה שתהיה.
אבא מספר שסבא היה אדם מלא בטחון עצמי וכריזמה, שידע שהתחתן עם אישה יותר חכמה ממנו ואהב אותה בגלל זה. הוא תמיד ניסה בכל כוחו לשמור על המשפחה שלו ולתת להם את כל מה שהם רק יכלו לרצות, וגם הצליח. הוא עבד שעות ארוכות במפעל העצים, ולאחר מכן קודם לעמדת מנהלה כלשהיא [מנהל משמרת? מפקח?], ותמיד דאג שיהיה לסבתא מאיפה להביא אוכל לשים על השולחן ובגדים נקיים לשים בארון. סבתא הייתה ועודנה עקרת בית, שעיסוקה העיקרי היה גידול בנותיה, ואילו סבא היה מפרנס מהסוג הישן והטוב. all around good-guy שכזה, איש של כבוד ואיש של מעשים ולא דיבורים.
ביום שסבא נפטר, היה לי שיעור במסגרת היחידה לנוער שוחר מדע באוניברסיטת תל אביב. סבתא זהבה, אמא של אבא, נשארה איתנו, אני בת ה11 ואחי בן ה7, בזמן שההורים שלי היו שבוע או אולי שבועיים בחו"ל, במסגרת נסיעת עסקים של אבא שאמא, לראשונה בהיסטוריה המשפחתית, הצטרפה אליה. זהבה החליטה, כנראה בעצה אחת עם דוד שלי או ההורים שלי או גם וגם, שעדיף לא לספר לי עד שאחזור מהשיעור, כי אחרת לא הייתי מוכנה לסוע לשיעור, כנראה. במקום אמא, שהייתי מחזירה אותי מהשיעורים בדרך כלל, החזיר אותי הדוד ספיר, אחיו של אבא. לאורך כל הדרך הביתה הוא דובב אותי, בניסיון להכין אותי לחדשות שהוא כבר ידע, על איך הרגשתי ומה עשיתי כשסבא אהרון, אבא שלו, מת. התאבד, אם לדייק לחלוטין, אבל אני חושבת שלא ידעתי את זה עדיין באותה תקופה. בבית, מעט אחרי שהגענו, לפני שספיר הספיק בכלל ללכת לביתו שלו, ההורים שלי התקשרו מחו"ל. או שסבתא התקשרה אליהם? אני באמת לא יודעת. וסבתא הייתה הראשונה שדיברה, ואז, אני לא מצליחה להיזכר אם אני או אביב דיברנו עם אמא קודם. אני רק זוכרת את עצמי בהלם איך הוא לא אומר כלום, איך הוא לא בוכה. כך או כך, את השיחה שלי עם אמא אני זוכרת, כמעט מילה במילה. אני והאובססיה שלי לפרטים. אמא אמרה שהם חוזרים הביתה, ואני שמחתי ושאלתי למה והיא ענתה לי "יש הלוויה". אני יכולה ממש לשמוע אותה אומרת את זה. ואמרתי מין "אה, אוקיי, של מי?" מתוך בטחון גמור שמדובר באחד מהקרובים הרחוקים של אמא שאני לא באמת מכירה, אלה שהיא הייתה קרובה אליהם כילדה והקשר התעמעם עם השנים- אולי אחות של סבא, או בת דודה שלו, יש לו כמה כאלה שחיות עד היום. ואז אמא ענתה לי- "של אבא שלי" או "של סבא", בשלב הזה הזכרון שלי מתחיל להטשטש, אבל אני זוכרת שאמא ביקשה ממני לא לבכות ולהיות חזקה בשבילה, ובאמת החזקתי את עצמי בשבילה ולא בכיתי, עד שהיאא ניתקה את השיחה, ואז פשוט רצתי את המטר עד לדוד שלי שעמד שם עדיין וחיבקתי אותו ובכיתי ולא הפסקתי לבכות במשך כמה שעות ברציפות. אני לא זוכרת מה עשיתי בשעות הבאות, אבל אני זוכרת שהסתגרתי בחדר שלי ובכיתי והדבר היחיד שהרגיע אותי בסופו של דבר היה כשסבתא זהבה באה לקרוא לי לשבת איתה ועם אביב בסלון, וישבתי איתם, ובהיתי בטלוויזיה, ונשאבתי לתוך העלילה של מה שהיה על המרקע באותו הרגע, ורק אז נרגעתי.
אבא סיפר, בשיחה שהייתה לנו עכשיו, שהם שמעו על זה מהדוד עומר, בעלה של יוספה, אחותה של אמא. הם היו, כאמור, בחו"ל בנסיעת עבודה, רק שהם עשו במפתיע גיחה למילווקי שלא תוכננה מראש, אז לנו לא היה מספר שלהם לא במלון ולא כלום, ועומר היה צריך ליצור קשר עם הבוס של אבא בארץ דרך שורת אנשי כוח אדם וכדומה, כדי למצוא את המספר שלהם במילווקי. אבא סיפר שעומר מירר בבכי בטלפון ולא הצליח לסיים משפטים.
אמא הוסיפה בנקודה הזאת שסיבה אפשרית יכולה להיות, שהוא היה בבית עם הגופה.
סבא מת בבית, ולקח זמן עד שהמשטרה הגיעה, ובמקרים של מוות בבית המשטרה חייבת לחקור, וכל הזמן הזה עובר כשהגופה בבית. אני לא יכולה, ולא רוצה, לדמיין לעצמי מצב כזה.
אחרי ששמעו את החדשות, אמא נאטמה לחלוטין. אבא אמר שהיא נראתה כמו רוח רפאים. היא לא זוכרת את השיחה ההיא איתי בכלל. היא פשוט קפאה.
אבא סיפר שהחברה, כמובן, ארגנה לו מיד טיסה בחזרה הביתה מוקדם ככל שיכלו. והטיסה הייתה בחצות וב9 הייתה להם הסעה לשדה"ת, ובינתיים היו להם עוד כמה שעות והמארח שלו הציע לו להצטרף לעוד כמה דיונים. ואבא מתאר איך הוא יושב בדיונים, ומקשיב לנאמר, ויודע שזה חשוב, אבל בפנים הוא רק רוצה הביתה.
יום למחרת, הלכתי לבית הספר. זה היה חסר טעם שאני אפסיד יום לימודים, אז הלכתי. ויהלומית, החברה הכי טובה דאז, ידעה, אני מניחה. והיה אז ילד בכיתה שלי, גיא שמו, שאהבתי נורא. וכל כך רציתי שהוא ישים לב, שבכיתי כל היום אתמול. שהוא ישים לב, שהיום בצהריים אני הולכת להלוויה. שישים לב, שמשהו קרה. אבל לא יכולתי פשוט ללכת ולהגיד לו. רציתי שהוא יבוא וישאל אותי מה קרה, וינחם אותי.
מעניין איזה ספר קראתי שבו זה כן קרה. אולי אן שרלי וגילברט, כשהאבא המאמץ שלה מת.
ביום ההלוויה, כשיצאנו מהבית של סבא וסבתא לכיוון בית הקברות, אבא הזהיר אותי- ככל שנתקרב לבית הקברות, כך ייגבר סף הדמעות. סבתא נסעה איתנו במכונית, והמטפחת שלה לא נשארה יבשה כבר כמה מטרים מהבית. אמא נשברה באמצע הדרך ובכתה גם כן. 50 מטרים לפני בית הקברות, סבתא מלמלה משהו על זה ש"הוא כל כך רצה להיות בבת המצווה", וגם אני נכנעתי ובכיתי.
כשירדנו מהאוטו ראיתי שגם אבא בוכה, ובכיתי עוד יותר, כי אני יכולה לספור את מספר הפעמים בחיי שבהן ראיתי את אבא שלי בוכה.
הוא אהב את סבא מאוד, כמו סוג של דוד. הוא מצטט אותו לפעמים, עד היום.
אני לא זוכרת מה אביב עשה. אני לא יודעת אם הוא היה בהלוויה בכלל. סביר מאוד שלא, שהוא נשאר עם הילדים בבית של סבתא. אבל אני רציתי לבוא. שאלו אותי, אני חושבת.
אני לא זוכרת כלום מההלוויה עצמה. אולי אני מבלבלת, וזאת הדרך לגילוי המצבה שאני זוכרת?
ב30 למותו סבתא ביקשה ממני להקריא משהו. הגיעו חברים שלו מהעבודה, חברים שעלו איתם מרומניה, המוני אנשים. ואני כתבתי משהו... המילים התמימות של ילדה בת 12, שאהבה את סבא שלה מאוד. וכשסיימתי להקריא את זה, סבתא חיבקה אותי ובכתה שוב.
כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לספר מה כתבתי שם. אבל אני לא זוכרת. וקובץ הוורד שבו שמרתי את מה שתכננתי להקריא, היה נעול בסיסמא. שנים אחרי כן, ניסיתי לפצח את הסיסמא ולקרוא את זה, אבל נשברתי ומחקתי את הקובץ. חבל. עם הידע שצברתי לאורך השנים יכול להיות שהיום הייתי מצליחה לפרוץ את זה איכשהוא.
אבל המחשב ההוא כבר בפח והקובץ ההוא כבר מזמן לא קיים, ואני כבר לא אדע מה הקראתי מעל הקבר של סבא, חוץ מזה שעל הדף שמתי תמונה של ורד אדום, ושכתבתי מכל הלב, ושסבתא חיבקה אותי ובכתה.
כמו שאני בוכה רק מלהיזכר באותו יום.
את הבת מצווה שלי חגגתי בגיל 13. ביום הולדת 12 שלי, חודש אחרי שסבא נפטר, לאף אחד לא היה חשק לחגוג. חגגתי בבאולינג, עם כמה חברים קרובים, ועם המשפחה לא עשינו אפילו ארוחה חגיגית, אני חושבת. ולבשתי את אותה שמלה שלבשתי ביום ההולדת שלי שנה לפני כן, ואני חושבת שזה היה גד ששאל אותי אם אני לא רוצה קצת לגוון, אבל מי היה לוקח אותי לקנות בגדים חדשים, באווירה שהייתה אז?
חמישה ימים אחרי יום ההולדת שלי, ב14 לינואר 99, נולד לי בן דוד, פלג שמו. והמשפחה כולה הכריחה את עצמה לצאת מהאבל. כי הילד הקטן והתמים הזה לא אשם בכלום ולא חטא בכלום, וזיקו הרי שמח מאוד על ההריון והתרגש, ואי אפשר להיות עצובים עכשיו.
פלג כבר בן 8. הוא ילד חייכן ושמח, תלמיד טוב, ובאופן כללי ילד ש"עושה הרבה נחת".
החיים ממשיכים.
אבל את שיחת הטלפון ההיא, את המשפט של אמא "יש הלוויה", את סבתא שממלמלת "הוא כל כך רצה לבוא לבת מצווה", את סבתא שלי שלא יודעת איך להפסיק לי את הדמעות...
אלה דברים שאני לא אשכח, ואני לא רוצה לשכוח.
זה הרשומון שלי, של סבא שלי.
יהי זכרו ברוך.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
