היום זה יום השואה, פעם רביעית.
יותר מידי פעמים בלעדיך, אהוב יקר,
כל כך חסר לי, כל יום, כל דקה, כל שנייה,
והיום במיוחד, כי היום הזה מיועד לזה שתהיה איתנו,
שתראה לנו שאתה חי, חזק, קיים,
שהצלחת, התמודדת, בנית משפחה כנגד כל הסיכויים,
אנחנו יודעים הרי כמה אתה חזק ואבירי
כנגד כל מה שעברת שם, כל האסונות, הכאבים, ואלו הן מילים כל כך קטנות לעומת מה שחווית,
ובכל זאת, כשהכרתי אותך לראשונה לפני 24 שנים וקצת.. מאז ומתמיד חשבתי שאתה האדם
הכי טוב שאני מכירה,
איך זה יתכן, עברת כל כך הרבה,
אולי זה אנוכי מצידי שאני רוצה שעדיין תהיה פה לידנו, אני יודעת שאתה שומר עלינו, על כל המשפחה,
כי אתה כזה, יקר שלנו,
אנחנו כל כך מתגעגעים אליך, בפסח אנחנו עושים בדיוק את הדברים איך שאתה עושה אותם,
וזה כל כך עצוב, כל כך קשה שאתה כבר לא איתנו בין החיים,
סבא, אני כל כך אוהבת אותך.
הלוואי שהראיתי לך מספיק אהבה כשהיית חי, הלוואי שחיבקתי אותך מספיק ונישקתי אותך ללא סוף
אני לא אשכח שהיתה פעם אחת שהתחלנו עם "אלף נשיקות" וניסינו להגיע לאלף.
כי רק איתך אפשר, סבא, אתה הבנאדם הכי טוב שאני מכירה, אני לא מצליחה לקבל את זה שאתה לא איתנו.
אני כל כך אוהבת אותך, אני כל כך מקווה שטוב לך שם למעלה.
מוסרת את כל אהבתי אליך, היית ותמיד תהיה הבנאדם היקר שלי,
נשיקות שיגיעו אליך, אי שם ללמעלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
