Dark Fairy

לאחרונה אני נתקלת בפוסטים של בעד ונגד הזיקוקים

אני מבינה את הטענות טוב מאוד, הרי בומים של זיקוקים יכולים להוות טריגר מאוד משמעותי להלומי קרב

זה מחזיר אחורה לתקופות לחימה שלא חסרות לנו, זה לא כמו פציעה בגוף, פציעה בנפש היא שקופה, לא רואים אותה

בנוסף נתקלתי בתגובות על אותם פוסטים שמדברים על הצפירה בימי הזיכרון שהם טריגר לנפגעי החרדה.

אתחיל מהתקופה שהייתי ילדה, כל פעם שהגיעו ימי הזיכרון הייתי נלחצת לקראת הצפירה, אף פעם לא הבנתי למה, אבל אחד מהדברים שהכי הפריעו לי, הייתי שומעת צרחות היסטריות, עם השנים הצרחות הפכו ליותר חלשות, לבסוף נעלמו, אולי כי הפסקתי לעצום עיניים בזמן הצפירה.

ואז בדצמבר 2008 התחיל המבצע עופרת יצוקה, באזעקה הראשונה שהגיעה לעיר שלי, שאותה בחיים לא אשכח ואת כל מה שעברתי באותו היום.

התגובה שלי הייתה קשה, למרות שכל היום הלכתי עם התחושה שזה יגיע לעיר שלי, האזעקה הזאת הפתיעה אותי, קפאתי לשניה, ולא יכולתי לזוז מהכיסא (באותו הרגע ישבתי מול המחשב ובאתי להתחיל לכתוב את השיר שכתבתי) ואז צעקה יצאה ממני בקריאה לאמא שלי, קמתי מהכיסא רועדת, נראה לי בהרבה יותר גרוע מהרמה הכי גבוהה של רעידת אדמה, כשנכנסנו למקלט לא יכלתי להחזיק את עצמי יותר והייתי חייבת לשבת, בנוסף לאזעקה עכשיו יש רעש נוסף, הרעידות שלי קיבלו צליל של כיסא רועד בגלל שהרגליים שלו לא שוות בגודלם, שלאחר מכן הגיעו הפיצוצים, שמיד אחרי כולם יצאו מהמקלט, נשארתי שם לבד, לא מסוגלת לצאת, וכשהצלחתי לצאת כתבתי את הקטע בבלוג.

אבל דברים השתנו, אם זה הקושי להירדם, או לילות ללא שינה, חוסר תאבון, חוסר עניין בתחביבים, להיות במצב זומבי, דיכאון.

אבל הקושי לפני צפירה הוא גם חלק מהמאבק היומיומי של נפגעי החרדה שהם בהרבה יותר שקופים.

בצפירה הראשונה לאחר עופרת יצוקה הייתי אמורה לעבור ניתוח בעין, כבר הייתי בחדר של הרופאה בזמן הצפירה והלחץ מהצפירה ממש לא עזר לי להירגע לפני הניתוח, זה רק החמיר, למזלי בסוף לא הייתי צריכה לעבור את הניתוח, בצפירה השניה הייתי בבית, אבל פתאום הדופק עולה, דמעות שמתחילות לרדת, ורק לחכות שזה יעבור, זה מרגיש כמו סיוט, הצרחות חזרו, ביום הזיכרון הראשון לאחר השחרור לא ישנתי כמעט כל הלילה כי ראיתי סרטים על השואה, בבוקר לא התעוררתי ואמא שלי שכחה להעיר אותי והתחילה הצפירה, קמתי בבהלה ורצתי למקלט, רק כשהגעתי למקלט נזכרתי שזה בעצם יום השואה, מאז מוודאה שכל הזמן יעירו אותי לפני, היו עוד מבצעים ובכל מבצע המצב נהיה יותר ויותר גרוע, עד שהגיע שומר החומות, שם כבר התפרקתי ואמרתי שאני לא מסוגלת יותר, בנוסף לכל התסמינים שחטפתי בזמן עופרת יצוקה, במהלך השנים התווסף לזה אי היכולת לישון בחושך, תעתוע של המוח, כל צליל שישמע כמו אזעקה יקפיץ אותי ויהיה טריגר לחרדה, חוסר היכולת לצאת מהבית בתקופה הזאת, אפילו לפתוח את הדלת לכלבה שרוצה לגינה זה בלתי אפשרי, תעתוע של המוח, פתאום במהלך השינה לשמוע אזעקה, לרוץ למקלט ואז אמא ששומעת את זה ואומרת "לא הייתה אזעקה" אפילו לא מתוך שינה, פתאום לקפוץ כי שומעים אזעקה ואין, אבל זה לא נגמר גם אחרי, בכי שנשאר לתקופה, הקושי לחזור לשגרה, אם זה לצאת, לחזור הביתה לפני שמחשיך, לאט לאט זה לחזור הביתה כשמישהו עדיין ער, שלא נדבר על זה שאין דבר כזה לישון בחושך, אם אני ישנה בלילה צריכה להיות לי מנורה, בהתחלה הייתה לי מנורה שהיא לא כזאת בטיחותית, והיא נפלה לי על המיטה למזלי הרחתי את העשן לפני שזה הפך לאש ומהר הרמתי את המנורה מהמיטה, זה קרה באחת השבתות, ובאותו ערב כבר נסעתי לקנות מנורה בטיחותית.

כשראיתי שהמצב לא נרגע פניתי לעזרה, הבעיה היא שהיו רק 12 מפגשים בחינם, 12 מפגשים לא עוזרים בכלל, במהלך המפגשים ניסו להבין מאיפה הכל התחיל, יש השארה שזה עוד מ-1991, אז הייתי בת שנתיים כשפרצה המלחמה, בשאלה להורים שלי (כמובן שאני לא זוכרת) הם סיפרו לי שכשהם היו שמים אותי בדבר הזה מיועד לתינוקות ולילדים קטנים לא הייתי רוצה להיכנס, הייתי צורחת, וכנראה זה למה הצרחות בצפירות, שבעצם מה ששמעתי זה את עצמי והצפירות היו הטריגר של התת מודע, הומלץ לי לפנות לפסיכיאטר, השגתי הפניה, אבל... וזה אבל גדול, נפגעי חרדה הם שקופים למערכת, אין תורים, יש גם מקרים שהם יותר דחופים, אז לחכות שיקבעו תור לוקח זמן, כבר חושבת לפנות לאחד באופן פרטי, וזה לא אומר שום דבר רע, רק שהגיע הזמן לטפל בזה אם זה אפשרי.

לכן אני יכולה להגיד שגם צפירה יכולה להיות טריגר לנפגעי החרדה, זה לא פשוט לעשות את הסוויץ' במוח ולהגיד "זאת רק צפירה" כי זה ממש לא, זה להתמודד עם צליל שהוא טריגר לחרדות.

אז אני יכולה להבין את הלומי הקרב, ואת הבקשה שלהם לוותר על הזיקוקים, נכון שזאת מסורת ארוכת שנים, אבל מסורות ניתן להחליף כדי שכולם יוכלו להנות מהיום הזה, כי כמו שדקה או שתיים של צפירה זה טריגר לנפגעי החרדה, 10 דקות של בומים מהזיקוקים הם טריגר בשבילם, לחזור למראות האיומים שבהם הם איבדו את חברים שלהם, לראות מישהו בהתקף זה לא קל, אני לא יכולה לספר הרבה, אני יכולה להגיד שאתם לא הייתם רוצים להיות במקום הזה.

אז כל עירייה שהחליטה כן לעשות זיקוקים, אפשר להבין, קנו אותם בהרבה כסף ולא רוצים שזה יתבזבז, אבל אני מקווה ששנה הבאה הם יערכו למופע מרהיב שלא גורם לטריגר עבור אותם הלומי קרב, וכל האזרחים שלא סובלים מהפצע השקוף הזה, תהיו סובלניים, ותודו על זה כל יום, בכל זאת, בואו לא נהיה אגואיסטים עד הסוף, בואו נתמוך ברעיון שזאת השנה האחרונה שיהיו זיקוקים רועשים בשמיים