אחרי חודשיים וחצי בצבא, שאני חייבת להגיד שהם היו לא קלים בכלל, במיוחד החודש הראשון..בו הבנתי שמקומי אינו בקרקל ועשיתי מאמצים רבים לצאת משם...ואכן..ברגע שאני אוכל אני אחתום על טופס טיולים ואצא משם, אני מבינה שמקומי הוא אכן בקרבי...
לא משנה מה, תמיד יהיה בתוכי משהו שיהיה שייך לשם, גם אם ממש נלחמתי לצאת משם..ועשיתי ת'מוות למפקדים שלי ולחברים שלי לפלוגה באיזשהוא אופן גם, כי הם לא באמת הבינו בהתחלה מה אני עוברת...
אני יודעת שהמפקדים שלי לא מעריכים אותי, אני יודעת שהם חושבים שאני סתם בחורה מפונקת או לא יודעת מה..
אבל אמא שלי עשתה הכל בשבילי, ואני אעשה הכל בשבילה, גם אם זה אומר להבין שאני צריכה להיות איתה ולהיות שם בשבילה ולעזור לה.
הייתי חודש שם, רק חודש...שבמהלכו לא הייתי אני בכלל, לא הכרתי את עצמי, לא יכלתי להוציא מילה בלי לבכות...עד כדיי כך הייתי שבורה..
אחרי זה גילו שעדיין יש לי את מחלת הנשיקה..שהייתה לי גם לפני הגיוס..ומאז אני בבית..מה23/01..בהתחלה בג', אח"כ באישפוז מלא ועכשיו באישפוז יום..
מהרגע שחזרתי הביתה, אמא שלי כל הזמן אומרת לי כמה היא שמחה שאני בבית, וכמה עוזר לה שאני נמצאת פה..
אני חייבת להגיד שלפני זה לא נתתי לה את הכבוד הראוי לה..תמיד כיבדתי אותה..כמובן..אבל אף פעם לא הראתי לה את זה כמו שמגיע לה...החודש המסכן הזה שם לימד אותי להעריך אותה כמו ששום דבר אחר כנראה לא היה מלמד..אולי זה מה שהייתי צריכה...
אני ואמא שלי ראינו אתמול שוב, אחרי יותר משנה וחצי, את התמונות שאחי הביא ממלחמת לבנון ה-2...
לראות את כל חיילי המילואים האלה, איך הם ישנו בחוץ, בשולי הכביש, או באמצע מטע תפוחים או כרם ענבים ושמרו עלינו...מזכיר לי שוב, עד כמה שזה כן מה שאני רוצה...
אני יודעת עכשיו..ב100%, שאם אחי לא היה עובר דירה והמצב הזה לא היה מביא לזה שהיותי בקרבי משאירה את אמא שלי לבד בבית, להתמודד עם הכל לבד, הייתי יכולה לעבור את זה...
בהתחלה חשבתי שזה אני..אני פשוט לא מסוגלת להיות שם, זה פשוט לא אני וזה לא בשבילי...ואז גם הבנתי עד כמה קשה לאמא שלי שאני לא בבית...
איך לא חשבתי על זה קודם אני לא יודעת..או שאולי חשבתי והדחקתי...אני מכירה את אמא שלי כל כך טוב, יודעת עד כמה היא דאגנית ומה זה שאני הולכת לקרבי ומשאירה אותה לבד בבית יעשה לה..
עכשיו אני יודעת, קרבי זה אני...זה 100% אני..עם כל הקשיים שיש שם, עם כל הבעיות גב שלי..עם כל הקושי והקור והגשם וגם בחום..למרות שלא יצא לי לחוות שם חום..אחרי הכל..גיוס נוב'...
אבל כשאמא שלי לבד, והייתה תקופה שהייתי שם, והיא הייתה חולה, לבד בבית, ואף אחד לא יכל לבוא להיות איתה ולדאוג לה..זה פשוט שבר אותי...
לעולם, חיילים קרביים יזכירו לי את הרצון שלי להיות חלק מהם, את זה שבנשמה אני אכן חלק מהם..אבל במציאות זה קצת התפקשש..
אני תמיד אעריך אותם, כמו כל המדינה שלנו..קצת יותר מכל חייל אחר...מה לעשות..הם עושים הרבה בשביל כולנו...תמיד אחשוב מה היה קורה במצב אחר, במצב שבו כן הייתי יכולה להישאר שם...
למרות זאת יותר חשוב לי לדאוג לאמא שלי כרגע..ולהיות איתה..וזה מה שאני מתכננת לעשות.
היא תמיד אומרת לי "אני כבר זקנה, אני לא אהיה פה עוד הרבה זמן" זה מעצבן אותי שהיא אומרת את זה..כל כך מעצבן!!!! במיוחד בגלל שהיא ההורה היחיד שיש לי..והיא בכלל לא זקנה! כולה בת 54...אבל אז התגייסתי, ואחת מהבנות בפלוגה שלי, איבדה את אמא שלה חודשיים לפני הגיוס...אמא שלה הייתה בת 54 ( או 52..מצטערת מראש אם אני טועה )..
הכל יכול לקרות..זה מפחיד אותי לחשוב על זה אבל זה מציאותי...אני רוצה תמיד להיות שם בשבילה...אני לא יכולה להיות יותר קרובה אליה ממה שאני עכשיו...
זה קצת לא הוגן באיזשהו מקום, כי אחותי עזבה את הבית, וזה היה בסדר כי היא השאירה את אמא שלי איתי ועם אחי הגדול...
ואז אחי עבר דירה, וגם זה היה בסדר כי הוא השאיר את אמא איתי...
אבל אני משאירה את אמא שלי לבד..ואני לא מסוגלת לעשות את זה...
לראות אותה שהיא נרדמת מול הטלוויזיה בלילה אחרי 14 שעות עבודה...ולדעת כשאני לא הייתי בבית לא היה אף אחד שיכבה לה את הטלוויזיה..אפילו הפרט הקטן הזה..מכאיב לי..
לשמוע אותה אומרת "כשלא היית פה היה לי קר בלילות, ועכשיו כשחזרת איכשהו יותר חם"...
אני לא יודעת..אני מרגישה שהייתי אנוכית שהשארתי אותה במצב הזה...ועכשיו אני עושה הכל בשביל לתקן אותו...הכל!!!!
גם אם זה אומר להיות באיזה תפקיד אחר בצבא..שהוא משעמם...העיקר שאני אהיה פה, איתה, כל יום..ואעזור לה עם כל מה שהיא צריכה!
למרות ש...אני כמובן אשתדל בכל זאת אם תהיה לי האפשרות, לבחור תפקיד שהוא תורם, ולא סתם מזכירה או פקידה...לא שזה לא תורם...אני מכבדת כל אדם ואדם שבחר ללכת לצבא, לא משנה איזה תפקיד...אני פשוט רוצה משהו שתורם יותר!
השאלה עכשיו היא, מתי סוף סוף יתנו לי הזדמנות לצאת משם..? כי בינתיים הם פשוט לא מאפשרים לי להגיע לבסיס לחתום על טופס טיולים...כשהרבה אחרות כבר יצאו משם הרבה לפני..זה דיי מתסכל..
אבל היי..הנה הצד החיובי..>> אני כן אצא משם בסופו של דבר אז....
עד אז..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
