לא להיות כאן יותר.
לא לחיות יותר.
אני חושבת שזה היה פותר לכולם את הבעיות שאני עושה...
לפעמים בא לי לקום ולגלות שהכל חלום רע...
אני מרגישה שאפחד לא באמת אוהב אותי, לא באמת יודע מי
אני.
אני מרגישה מיותרת במשפחה שלי
מיותרת במשפחה שצריכה שכולם יהיו מושלמים
אחות עם תואר שני (החכמה)
אח לוחם צה"ל ובעל הלם קרב (הגיבור)
ואני התלמידה הכושלת (העצלנית)
תמיד אומרים לי תהיי קצת כמו אחותך, קצת כמו אחיך!!
אבל אני לא אחותי ואני לא אחי, אני זאת אני.
אז אני לא אוהבת ללמוד ואני לא אוהבת לצאת לבלות.
לפעמים נדמה לי כאילו אני היחידה בעולם הזה (יותר נכון לפעמים אני רוצה להיות לבד בעולם הזה)
מרגישה כאילו ההורים שלי מעדיפים את האחים שלי על פניי (אך לא)
ומנסים להסתיר את זה בפינוק (שאחר כך יוצא כאילו אני המועדפת)
שאמא שלי מסיימת שיחת טלפון עם אחי/אחותי זה תמיד
"אוהבת אותך"
ואיתי זה תמיד
"טוב ביי"
תמיד שאחי/אחותי מבקש/ת מאמא שלי חיבוק היא תמיד תתן.
ורק שאני מבקשת זה
"למה מה את רוצה?"
אני יכולה לקטוף להם ת`ירח וזה כלום אבל בשנייה שאני עושה משהו לא טוב, או סתם מתחצפת זה ישר
"איזה בת יש לי!!"
אבל מה לעשות כזאת אני ואני לא מתכוונת להישתנות!!!
וכשאמרתי את זה לאמא שלי היא אמרה לי
"בגלל אך שאת אין לך חברות!"
אך אני אמורה להרגיש שאמא שלי אומרת לי כזה דבר?!
בשביל אבא שלי אחותי היא הנסיכה
ואחי הוא הבן שתמיד רצה, ואני עוד בת...
תמיד היה תמיד יהיה...
לפעמים בא לי לברוח רחוק, רחוק.
לרוץ כל כך מהר עד שכבר יכאבו לי הרגליים.
עד שכבר הנשימה שלי תכביד עליי, והזיעה תזל על פניי.
רחוק
- רוני -
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
