לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


In the depths of winter, I finally learned that there was in me an invincible summer.

כינוי: 

בן: 35

ICQ: 4712459 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2009

אפילוג


הייתה בי תחושה כבר מספר חודשים שזה מגיע, אך רק מעבר יום ההולדת ללא הסיכום השנתי בו אני בוחן ושוקל את ההתקדמויות והשינויים הוכיח שזה כאן. וגם מאז נדרש עוד חודש עד שאני כותב כאן. אני כותב את הפוסט הזה בתקווה שאלו מכם הקוראים שמתמודדים עם דיכאון תוכלו להוציא ממנו הבנה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, ואולי גם עזרה. האפילוג;

הבלוג נפתח לפני ארבעה שנים לאחר משבר אישיותי במטרה להתמודד ולהתגבר על דיכאון ומה שלימים יתבהר כציקלותימיה, ולתעד את המהלך הזה. במשך הזמן הזה נכתבו הרבה קטעים בלהט הרגע - רגשיים ואינטימיים, והרבה קטעים של רטרוספקציה - מפוכחים ומסקנתיים. פניתי במורד דרכים רבות, וברבות מהן הגעתי למבוי סתום, חזרתי על צעדיי, וניסיתי כיוון אחר עד שהגעתי אל המטרה שאותה חיפשתי. זהו, יותר מכל דבר, יומן מסע.

במשך הזמן עברתי מתקופה לתקופה - מההתמודדות עם הפרידה, למשבר האישיותי, לנסיונות למצוא ולהבין מי אני, לכשלונות והצלחות. התיעוד עזר לי גם לגלות תופעה בקשר לדיכאון שאיתו חייתי, לאחר שהתחלתי לעשות מעקב אחר נקודות השבירה, 'הימים השחורים' בהם הייתי מתמוטט פתאום. התחלתי לגלות חזרתיות מפתיעה בתקופות הללו - תחילת חודש, אמצע חודש. ציקלותימיה היא סוג של מאניה-דיפרסיה קלה המופיעה בתקופות חוזרות וקבועות יחסית. זהו היה הצעד הראשון לקראת ההתגברות על מצב זה - אינך יכול להילחם באויב שאינך רואה, והחשיפה הזו נתנה לי קצה חוט שעליו יכולתי לפעול. זה לא היה פתאומי. בתחילה למדתי לזהות סימני אזהרה ביום שלפני ההתמוטטות. נפילות מצב רוח קלות, חושים שמתחילים להקהות. הרגשה קלה בבטן, כמו רעם מתגלגל ממרחק אשר מתריע על בוא הסערה.

בנקודה כזו ישנן שתי אפשרויות. אחת מהן היא להבין שזה מגיע ולקבל את זה, לדעת שבימים הקרובים יהיה רע ושצריך לעבור את זה - וכך עשיתי במשך כמה חודשים. לאחר אותם חודשים החלטתי לנסות דבר חדש, אשר היה הצעד השני להתגברות - לקחת את העניינים בידיים. במקום לקבל את זה שזה מגיע החלטתי לשים להתמוטטות מכשולים. הכנתי תוכניות עם חברים ליום ההתמוטטות כך שלא אהיה לבד באותו ערב, הכרחתי את עצמי לשמוע מוזיקה רגילה במקום פלייליסט הדיכאון הקבוע. יצאתי החוצה לספוג אור שמש, ולצייר ברוח, או לצלם, או פשוט לנהוג, ללכת למקומות, ולדבר עם אנשים. האושר, חשבתי, הוא מולד. או שיש לך אותו או שאין לך אותו, ואם אין לך אותו אז לא יעזור לנסות. היום אני יודע שאין זה כך.

בהתחלה נראה שתוכנית הקרב שלי נכשלה באופן ספקטקולרי. כבר לא הייתי מתמוטט או נכנס להתקף חרדה, אך במקום זה הייתי מוצא את עצמי באותם ימים קבועים אדיש באופן מוחלט. האדישות הזו לא הייתה טובה או רעה מהדיכאון - היא הייתה פשוט שונה, רעה באופן שווה. בדיכאון הייתי מתמוטט ונכנס להתקף חרדה וכל מה שאלו צופנים בהם, אך הייתי מרגיש משהו. באדישות הייתי מנותק לחלוטין. לא היה בי שום רגש - לא עצב, לא כעס, לא שמחה, לא חמלה. גם חושיי קהו והרגע הכי קשה בתקופת האדישות היה כשהחורף התחיל. החורף הוא העונה האהובה עלי מכולן. הקור עושה לי טוב, וכשיורד גשם אני מחייך ללא קשר למה שאני מרגיש. זהו הדבר היחיד שיכול להוציא אותי מכל תחושה רעה. החורף החל אז, הגשם ירד והרטיב את האדמה, והבנתי פתאום שאני לא מריח אותה. אני לא מצליח להריח את ריח הגשם שעושה לי כה טוב. אבדו חושיי.

המפלט הרגשי היחיד שהיה לי הייתה הטלוויזיה. אדיש ככל שהייתי בחיים, בניתוק של הצפייה בטלוויזיה הייתי מוצא קתרזיס קטן. תוכניות וסרטים על קשרי משפחה בריאים, על קשרים רומנטיים, על טוב לב של אנשים או התמודדות של אנשים עם מצבים קשים היו משחררים בי משהו. הייתי יושב אדיש מול המסך עם פרצוף קפוא, ופתאום מספר דמעות היו מפתיאות וזולגות על פני אבן. מצבים אלו הפיגו בי את הפחד שמא איבדתי את היכולת להרגיש באופן מוחלט. רגעים אלו היו לי תקווה.

אך בו בעת שהצטערתי על האדישות שהכנסתי את עצמי אליה, ואפילו הייתי מתגעגע לימים בהם הייתי מסוגל להתמוטט ולהישבר אם לא משום סיבה אחרת חוץ מהימים הטובים שבאו אחרי הימים השחורים, הניתוק הרגשי עזר לי להבין דברים באופן רציונלי. משוחרר מכבלי הפסימיות של הדיכאון יכולתי לראות דברים לא באור השחור של הדיפרסיה ולא באור הורוד של המאניה, אלא כמה שהם. התחלתי להבין את הדברים שהיו, את הטעויות שעשיתי, את הסימנים והמכשולים. ויותר מהכל התחלתי לראות שלא כל דבר חשוב, ושחוסר בפעולה הוא לא תמיד ויתור. חשוב מהכל, למדתי שישנם דברים שפשוט לא מצדיקים את האנרגיה שאני מכניס בהם. הפסקתי לכעוס, שכן אין בכעס שום תועלת. הפסקתי להימנע מעצב וכאב, שכן הם לא דברים שליליים בהכרח. הפסקתי לעצום עיניים.

במשך כל הזמן הזה האדישות החלה לדהות. בהתחלה הרגש עוד היה מחוץ להישג ידי - ואולי טוב שכך שכן זה הרשה לי ללמוד עוד על עצמי ללא עיוותי הרגש - אך התחלתי לחייך. התחלתי לנהל חיים רגילים, עד שביום אחד הסתכלתי בתאריך של היום וראיתי שאני 'מאחר' בכמה ימים ליום של ההתמוטטות, של האדישות הגואה. הבזק של רגש. טעון ברציונליות החלטתי לא לעשות מזה עניין גדול מדי ולקבל את האפשרות שזה חד פעמי. אך לאחר עוד פעמיים שעברתי את תאריכי הימים השחורים התחלתי להבין שהצלחתי. שניצחתי. מאז לא חוויתי דיכאון שוב.

הפכתי לבן אדם חדש. מצאתי את עצמי מחדש, והפעם האני היה בנוי על עקרונות הגיוניים ובריאים. הפכתי לאסרטיבי, לנהנה מהרגע, לאובייקטיבי וסוציאלי. דוגל בכנות ועוזר, לא מבזבז אנרגיות על אנשים ועל דברים אשר לא מצדיקים השקעת מאמץ, זקוף, חזק, מסופק. רדפתי במשך שנים אחר מושגים כמו 'אושר' או 'שמחה', ולא הבנתי שאלו דברים זמניים. שאי אפשר להשיג אותם ולהחזיק בהם. האושר הוא ברגע. הסיפוק הוא זה שמחזיק לאורך זמן. עשיתי את הצעד הבא שלי בהתמודדות - קבלת העבר.

לפני הבנה זו הייתי פעמים רבות חושב על העבר ושוקל צעדים אחרים שיכולתי לעשות. הייתי מצטער על דברים ומייחל לאפשרות להחזיר את הזמן לאחור ולתקן דברים ולמחוק את כל התקופות הנוראיות של הדיכאונות והכאב. אני יכול להגיד עכשיו, בכנות מלאה, שלא הייתי מוותר על דבר אחד בכל עברי. לא הייתי מתקן דבר אחד בחיי. אפילו בבריאות לא הייתי משנה כלום - לא הייתי חוזר לאחור ומתקן את הבעיה ברגל שהשפיעה כל כך על חיי. כי אלו הם הדברים שהובילו אותי לאן שאני היום, כל אותם מאות מליוני אינסופי משתנים, כל המקרים והמחלות והריבים והדיכאונות והכעסים והבגידות והאכזבות, הכל שיעורים. הכל דברים שלימדו אותי, שהענישו אותי כשטעיתי וחיזקו אותי כשצדקתי. כל אלו עשו אותי מי שאני היום, וזה דבר מאוד יומרני להגיד, אבל אני מאוד גאה במי שאני היום. אני מסופק ממי שאני. אין להבין חס וחלילה שאני מרגיש שמיציתי את חיי - אני לומד כל יום דברים חדשים, ומרגיש דברים חדשים, וטועה ונכווה ומנסה מחדש, ואני עושה את כל הדברים האלו דרך האני שצמח מכל העבר שלי. אני לא מאמין בלהצטער על העבר, אלא בללמוד ממנו.

וכל זה טוב ונחמד, ואני מוביל חיים מלאים במשך כשנתיים, אך נשאר עוד צעד אחד, אחרון, לסגירת כל נושא הדיכאון. במשך כל השנים, בערך אחד עשרה במספר סך הכל, שבהם חייתי עם הדיכאון למדתי אותו לגווניו. למדתי איך הוא מרגיש ואיך הוא משפיע עלי. למדתי איך לזהות אותו ואיך לנתח אותו, ולבסוף למדתי איך להתמודד, להתגבר, ולנצח אותו. היה לי את המתי והאיך, אך הדבר שתמיד הטריד אותי ושלא מצאתי לו גם לא רמז לפתרון היה תמיד הלמה. מה הוא הדבר אשר היה להדק הדיכאון שלי.


לפני כחודשיים ראיתי תוכנית בטלוויזיה אשר חקרה מדוע אנשים רזים הם רזים. במהלך התוכנית הם עשו ניסוי בו לקחו מספר אנשים רזים ובמשך חודש פיטמו אותם באוכל. הם קיבלו לאכול כ20,000 קלוריות ביום אשר היו בנויות מכל "טוב" ההיצע - אוכל מהיר, ממתקים, חטיפים, מאכלים משמינים ומטוגנים וכל הדברים שמאותתים לריר להתחיל לנזול ולהגיון להפעיל אזעקות. בסופו של דבר אותם אנשים כמעט ולא העלו במשקל. קילו פה, קילו שם, כמה אחוזים בשומן הגוף, אבל לא משהו שהיית מצפה מבנאדם שאכל 20,000 קלוריות ביום למשך חודש. יותר מכך, חודש לאחר סוף הניסוי גופם ירד חזרה למשקל הקודם באופן טבעי. התגלה במחקר שלגוף יש משקל "אידיאלי", גנטי כנראה. כאשר בנאדם מגיע מתחת למשקל זה הגוף מקבל איתות של רעב, וכאשר הגוף מגיע מעל משקל שכזה הגוף מרגיש הרבה יותר שבע, ואפילו פועל באופן אוטונומי להשלת אנרגיה עודפת על ידי תזוזות לא רצוניות של הרגליים או האצבעות. הם הגיעו למסקנה שלכל אדם יש משקל אידיאלי שאינו בשליטתו.

לאחר התוכנית יצאתי למרפסת לעשן סיגריה, המשפט "שאינו בשליטתו" מהדהד בראשי. התחלתי להרגיש בבטן סימנים שעוד זכרתי של טרום דיכאון. התחלתי להרגיש את עצמי מתחיל להחליק לאט לאט לכיוון הדיכאון. ההפתעה היכתה בי כאגרוף. ההבנה מחקה את סימני הדיכאון לחלוטין. כל חלקי הפאזל התחברו פתאום בראשי והבנתי מה היה מקור הדיכאונות.

במחקר שנערך בין אנשים הנחשבים מוצלחים בעולם - מנהלי חברות, סלבריטאים, נשיאים וראשי ממשלה וכדומה, התגלה שכל אותם אנשים חולקים תכונה משותפת - הם כולם מרגישים שיש להם שליטה על העולם סביבם. על המחקר הזה קראתי חודש לפני אותו ערב של הבנה. כל אותם שנים עד הציקלותימיה בה למדתי לקחת את הדברים לידיי, עד האדישות המפכחת שהראתה לי את העולם ואת החיים באור אמת, בכל אותם שנים הרגשתי שאני זורם עם גלי החיים. שהנה מגיע דיכאון אז נקבל את זה. שרע לי בגלל שהחיים רעים, ובגלל שאנשים רעים עושים דברים רעים. הרגשתי שהחיים מפעילים אותי. ובלי לדעת, במקריות, התחלתי לקחת את חיי בידיי בנסיון להתמודד עם מצב נפשי - ובדרך מצאתי דבר יקר פי כמה. התחלתי להבין שדברים יקרו רק אם אני אגרום להם לקרות. התחלתי להבין שדברים רעים בחיי קורים בגלל שאני גרמתי להם לקרות או בגלל שלא מנעתי מהם לקרות. התחלתי להרגיש, בעצם, שיש לי שליטה על העולם סביבי. אני לא מגלומן, ולא מאמין שיש לי שליטה מלאה בכל העולם - אבל כל דבר אשר קורה לי, אפילו אם הוא מקרי, יש לי אפשרויות פעולה בעניין. יש לי בחירה, ובחירה זו תשפיעה על תוצאות אותו מקרה בנוגע אלי. צעדתי את הצעד האחרון ביציאה מהדיכאון.

בשמונה עשרה באוקטובר היה לי יום הולדת עשרים וארבעה, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן לא סיימתי את אותו יום ברטרוספקציה שנתית. היה לי, פשוט, יום הולדת. יצאתי עם חברים, נהניתי, והיה לי יום הולדת סטנדרטי לחלוטין. גם לא ירד גשם ביום ההולדת שלי. במשך 22 שנים ירד גשם ביום ההולדת שלי, ובשנתיים האחרונות לא ירדה טיפה. ואני מצידי רואה את זה כסימן לשינוי שעבר בי. לסיום המסע אל עצמי.






ובסיום המסע נגמר גם הסיפור הזה. לאלו ביניכם שקראו אצלי באופן קבוע, ולאלו מכם שהגיבו ועצו עצה - תודה רבה. יכול להיות שאני אעדכן בעתיד באופן נדיר בסיפורים חדשים שאולי אכתוב (פיקטיביים, אני מתכוון), אז אם תרצו תרשמו לעדכונים במייל מהבלוג, ואולי תופתעו פעם בשנה עם סיפור קצר חדש.

לאלו שקראו פה בפעם הראשונה והגיעו עד הלום - אני מקווה שהידע שניסיתי להעביר פה עזר לכם ולו במעט.



תודה לכולם, לעבר ולעתיד.
אבי.
נכתב על ידי , 10/11/2009 16:48  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,862
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBlind Watcher אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Blind Watcher ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2020 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)