אז כבר נהיה בשגרה לחכות לקוות היום מגיע והתקוות מתנפצות אז שוב מה נשאר.. לחכות
אני מקווה שהשבוע הזה יהיה הפעם האחרונה שאני אצטרך לחכות.
והאמת שכבר לא אכפת לי מה יקרה ואני יודעת שאח"כ אני אצטער על זה
כי שוב מדובר על העתיד שלי....
אבל אין לי כוח.
אז מה שיקרה יקרה ואני אתמודד עם כל דבר כי שוב.. זה לא שיש ברירה אחרת
האינסטינק הזה... לשרוד בכל מצב..
כמה שקשה וחרא ובא לי למותת... בכל זאת איכשהו אני שורדת
אבל שוב.
זה לא שיש ברירה אחרת.
השמונה חודשים האלה גבו ממני כל כך הרבה... גם נתנו אבל בעיקר גבו
והכל לטובה אני יודעת והכל יהיה בסדר אני יודעת
אבל המנטרה הזאת שכולם חוזרים עליה מתחילה לאבד השפעה.
ואני כבר לא יכולה... ולי כבר קשה לראות את העתיד מרוב שהחיים שלי מנהלים בסגנון של מיום ליום
משעה לשעה וכמה שזה נשמע אבסורדי אפילו משנייה לשנייה.
עוד שנייה שמפרידה בין תקווה לייאוש.
עוד שנייה שנמצאת בין להיות לבד לביחד.
עוד שנייה שאני אוהבת אותו לבין שונאת.
וככה זה ממשיך ולא נגמר.
אז אני מקווה ואני לא רוצה לקוות כי אני לא רוצה להשבר כשידחו עוד פעם
אבל בכל זאת אני מקווה למרות שהראש אומר לי לא.
הלב אומר לי כן.
אז אני מקווה.
אז נתראה ב-15 לדצמבר וניראה מה יהיה.......................................................
נ.ב: מחר אני בבקום כי יש לי כמה סידורים לעשות לפני הגיוס ובואו נגיד גם בשביל הגיוס..
וגם נופרי משתחררת מחר אז נלך לבקר אותה בבסיס.
הבטיחה סושי ונאצ'וס P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
