אין כמו סופרמרקט. למרות שהכי חכם מבחינתי זה להזמין אונליין וכמה שפחות להתחכך בפרולטריון.
אז למה אני בסופר?
ובכן...
זה לא בגלל המבחר של הסחורה. או האופציות החדשות שמגלים בכל פעם שמגיעים לשם. זה לא בגלל הריחות או הקשר המיוחד שיש לך עם הקצב במעדנייה שיודע בדיוק איך אתה אוהב את השניצלים שלך.
זה בגלל שזה מחנה האימונים הכי טוב שיש כדי להשחיז את המח שלך.
יאפ.
בכל פעם שצריך לפרק סטרס או להטריל מישהו, אין כמו בסופר. נכון, יש את זה היום בכל מקום ודרך הנייד אפשר לעשות את זה בנוחות של הבית, אבל זה לא אותו דבר פנים אל פנים. שם נבחן האומץ האמיתי שלך כמטריל. לא כאפס חסר עמוד שדרה שמתחבא מאחורי מקלדת ושמות בדויים (אופס... הכנסתי לעצמי).
בגלל שבסופר אתה מתמודד פנים אל פנים עם המציאות, אתה נבחן בצורה האולטימטיבית ביכולת שלך להגיב ואיך להגיב. בזמן אמת. בלי הנחות. אין דבר יותר אותנטי מהתגובות הפיזיות של האנשים איתם אתה מדבר. זה אין לך באף רשת חברתית. שם אתה מחכה לקרוא מה יענו לך ובודק את הפיד כמו נרקומן כל דקה לראות שיש תגובה, ואז בורר את מילותיך בכובד ומתנסח בצורה שנונה ומתחכמת מתוך תפיסת עולם שאתה באמת כזה. (ואתה לא. אתה באמת שלא.) מצחיק אותי כשאני קורא טוקבקים ורואה איך הם מגיבים אחד לשני. ככל שהרוחות מתלהמות ככה הם מאחלים אחד לשני יותר ויותר איחולים בהפוך על הפוך:
"יום טוב לך!"
"רק בריאות!"
והכל בפאסיב אגראסיב קיצוני סטייל קבוצת וואטסאפ הורים של ב'2 בבית ספר יסודי....
קחו שניים כאלה ושימו אותם באותו חדר ואז נראה כמה חכמים הם....
הסופר זה הריל דיל. אפס אחד. או שאתה מצליח או שאתה חוטף בראש ממישהו (במובן האינטלקטואלי של המילה). הסופר זה המרקטפלייס מספר אחד לבחון את היכולת שלך להגיב מהר, חד ובצורה כזו שתשאיר את הצד השני ללא מילים.
וזה למה לצאת על אנשים באונליין זה פאתט.
אם כבר להיות פאתט. אז פנים מול פנים.
בכל אופן...
המקום הכי טוב להתאמן זה ליד הקופות. למרות שגם באיזור של מוצרי החלב יכולים להתפתח דיונים מעניינים, אבל צריך לחפש את המקום של התורים. למשל בתור לדגים, או בתור לבשר. שם אנשים כבר מתחילים לאבד את הסבלנות והצ'אקרה של הטרלה- לה -לה שלהם נפתחת. זה בדיוק הזמן שרובם מתחילים לזרוק הערות עוקצניות כלפי העובדים.
"למה לא פותחים עוד עמדה?!"
"מה יהיה? כל פעם אותו סיפור"
"הבחור שהיה פה לפני שבוע חתך לי את הגבינה יותר דק"
אתם מבינים לאיפה אני חותר? זה פאקינג מגרש משחקים.
שלא תבינו אותי לא נכון (כאילו זה באמת מזיז לי) אבל ברוב המוחלט של הפעמים אני לא זה שיוזם את הטריגר. אני סוג של ריבאונדר של הערות. ואני הכי אוהב את אלה שזורקים אותן ואז מחפשים מהסביבה שלהם חיזוק.
"הסופר הזה כבר לא כמו פעם!" אומרת מישהי ואז פונה אלי ושואלת "לא ככה?"....
וזהו. זה כל מה שאני צריך. לא יותר. את הניצוץ הקטן הזה. את ההערה החסרת כל היגיון או סימוכין שמגיעה ממקום של תסכול ותפיסת מציאות מעוותת.
ובנקודה הזו. ממש שם, מתחיל האימון. יש לך בדיוק חצי שנייה להחליט אם אתה עונה או לא, ואם כן, אז זאת צריכה להיות תשובה שתקפיץ ליריב או יריבה את הפיוז. ועדיף כמה שיותר מהר.
וזה מה שהופך את הקופות בסופר למקום הכי חשוב אבר. לשם מתנקזים כולם לסוג של כור היתוך הזוי וסרקסטי. לא רק שאתה קודם כל רואה מה אנשים קונים הביתה ויכול להבין מהר מאד מי הבנאדם. האם האיש חסכן או שאין לו שום בעייה לקנות תוצרת מיובאת ויקרה. האם יש ילדים בבית או חיות מחמד. אתה יכול ללמוד על הרגלי האכילה והתזונה שלו רק מלראות את איכות הירקות והפירות שהוא בחר.
אבל הכי הרבה, אפשר ללמוד מהצורה שבה הוא מסדר את האריזות שלו. האם הוא דקדקן, שממיין את המוצרים לקבוצות ראשיות ואז תתי קבוצות? שיטה שאולי פיתח במשך שנים או פשוט כי ככה ראה את ההורים שלו עושים? או שמדובר בבלגניסט, שלוקח ודוחס הכל לעיסה ענקית. אולי עושה דווקא לאשתו, אולי ממהר?
who gives a fuck. העיקר שזו תחמושת.
בניגוד לאנשים אחרים אני לא מרגיש חסר סבלנות בתורים בקופות. אני מסתכל. בוחן. לומד. ויודע שהרגע שלי יגיע מתישהו. מישהו יזרוק מילה לא במקום. יפנה אלי או יבקש ממני להשגיח לו על העגלה כי הוא שכח את הקרקרים שלו, וזה נראה לו הגיוני להשכיר אותי בתור שומר עגלות.
מישהי לפני תבדוק את החשבון שלה במשך שניות ארוכות ולא תתקדם ותפנה מקום, כי מה אכפת לה מאלה שחיכו לה וצריכים גם להניח את המוצרים שלהם על המסוע. או החכמולוגים שיגיעו עם סל מפוצץ לקופה המהירה למרות שכתוב שם בענק שמספר המוצרים מוגבל.
ומטרת האימון היא פשוטה. לזרוק את ההערה האחרונה שתיקח להם את המילים מהפה. לא קללות. לא איומים. לא השפלות. משפט שיגרום ליקום הזה שבו הם חיים, לקרוס לתוך עצמו. לגרום לקונספציה המוטעית שלהם שהם סוג של עילוי להיעלם כמו נפיחה ולהבין שהם כמו כולם. לא טובים יותר ופחות. וככל שהם ישכילו להבין זאת מהר יותר, הניקוד יהיה בהתאם.
האם חלקם יוצאים מדעתם ? בהחלט.
האם הם כועסים? חד משמעית?
האם הם מאיימים? כן, לפעמים.
האם הם מסוגלים להכיל את מה שנאמר להם? אולי. אבל כל עוד זרעתם את הרעיון הזה בראשם, זה מספיק. את שלכם עשיתם.
אז בפעם הבאה שאתם בתור בסופר, אולי אהיה שם.
מחכה בשקט ומחייך....
ביץ'!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שמעון הערס
