מצמרר.
כמה כתבתי כאן. כל כך הרבה מלים שלי, שנבחרו בקפידה,
או נזרקו ברישול,
ולפעמים סתם הוטחו בכוח, כאן על הקיר של ישרא,
שמורות כאן. כמו אוצר קטן שמאגד אותי לאורך השנים.
כמה זה עצוב.
חשבתי שזה יהיה לתמיד. לרגע לא חשבתי שזה ייסגר.
ומה אתכם, חבריי-שונאיי הרחוקים-קרובים-רחוקים, שבי נשבעתי לא לקרוא בבלוג שלכם שוב, מליון פעמים,
וברגעים של עצב וחוסר ריסון עצמי מצאתי את עצמי שוב מגיעה לכאן, מחפשת שריד לקיומכם ביקום בלעדיי.
כואב, מזוכיסטי, אך מנחם כמו עוגת שוקולד רטובה בחורף קר ומשמין.
מנחם לקרוא את המלים שלכם.
מנחם לדעת על הכרית שאתם ישנים עליה בלילה, בבטחה, בשלווה.
רחוקים ממני שנות אור,
ועדיין הייתה לי מעין משקפת מיוחדת הישר אל תוך המיטה, הלב, האהבות, הייאוש והתקווה בחיים שלכם.
עד כמה שכעסתי על עצמי, ונדרתי לא לקרוא אצלכם, ואפילו כשזה טלטל אותי עמוקות, הכאיב לי, נאחזתי בקשר היחיד שלי לעולמכם.
אתם לא תהיו חברים.
אתם לא תאמרו שלום כשניפגש בטעות.
לעולם לא אדע יותר אם טוב לכם או רע לכם.
אני מתנחמת בעובדה שאני משאירה אתכם במקום טוב בחיים שלכם עכשיו, אני מאמינה שתלכו בכיוון החיובי הזה ואני אמנם לא אדע יותר מה אתם חושבים ומה עובר עליכם, אבל אני מקווה בכל כולי שימשיך להיות לכם טוב, שלאן שרציתם להגיע, אתם בדרך לשם.
וגם, מניחה שזה יהיה בריא בשבילי. אולי.
למרות שקשה לי להאמין בזה.
זה קצת כמו 'להיות ג'ון מלקוביץ'' יכולתי להחליק למנהרת תודעתכם וזה ממכר וזה עושה תחושה של שליטה.. שליטה כי הייתם, באופן הזעיר הזה, עדיין בחיי.
לא יודעת איך לחתום את המניפסט הזה.
דבר קיים,
ואז
דבר איננו.
זה הדבר שלימדו אותי החיים עד כה, בכאב.
ה.ל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
