כמו ליפול אל תהום עמוקה,
כשחתיכות מגופי מתקלפות אט אט,
פוצעות את עורי ומפזרות אל האוויר תאים
שכבר מזמן נהרסו. נכחדו.
צונחת על אדמה קרה, מלוכלכת, מזוהמת.
מנגבת בה את דמי הניגר.
כשמוחי מפסיק לשלוח אותות אל לבי,
שקופיות מכוערות עם נקודות מתחילות לנוע
לנגד עיניי, משדרות לי את סרט חיי בדקה.
זוהי הדקה הארוכה ביותר בחיי.
אל תנסו לשקוע במחשבות,
אל תנסו להבין.
תישארו רחוק, היכן שאתם נמצאים.
תפנימו מה זה להיות אני.
ואל תחקו.
ואל תחכו.
מגרדת את האדמה בכל כוחי,
ציפורניים מלוכלכות צועקות לעזרה,
שערות ראשי החלו נושרות
ולשוני מגמגמת מילה אחרונה,
זרימת הדם ברגליים החלה פוסקת,
ושרירי גופי רפים בקצת,
לבי הולם בי בחזקה, מכה ולא עוצר
שונא.
תועבה, קחי אותי מכאן, הרחק.
קחו אותי מכאן מלאכים קטועי כנפיים,
שאדע מקום אחר. טוב יותר.
קחי אותי מכאן שמש נטולת קרני אור,
אל מקום בו אוכל להיצמד אל חיקך
שם אבלע אל תוך השחור אדום הזה,
אבלע ולא אוכל לחזור.
איטמע בתוך כפלי צביעות ושקר,
אאבד בתוך יערות אפלים של הרס ושבר
אלפי פרצופים מסתכלים מבעד לחלון שחור
זכוכיות שקופות מרחפות מעליי,
מאיימות לחבק אותי. לקרוע מעליי את השכבות.
שרכים ירוקים נכרכים אחריי, קולעים חבלים ארוכים
סביב רגליי,
ובזמן בריחתי מן האפילה,
נתפסתי בשלל של קוצים מתחתיי
נפלתי אל אדמת אבן שבורה
כל כוחי כבר מזמן אבד
וגופתי נשארה גוססת,שדודה
למראה ההמון.
-
6/1/08
רע.
מאד רע.
נקודות לבנות שמשנות צבען לשחור,
הופכות עצמן, מתאפרות, מכסות גופן
ונעלמות אל תוך האפור הנהדר הזה.
ואני?
אני כאן.
(כמה?)
[וכמה עוד אצטרך לסבול את מרחקך הרב ממני?]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
