לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בן 18, מהמרכז.. לא יותר מדי שנון, לא יותר מדי חכם, לא יותר מדי יפה (או שכן?), ובטח לא יותר מדי מעניין... ובכל זאת, אנשים נכנסים לפה... גם אני לא מבין למה :]


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

והחיים ממשיכים..


והחיים ממשיכים, גם אחרי שרווית ואני נפרדנו ביום שישי ההוא לפני שבועיים...

אחרי משהו כמו 11 חודש שלמדתי בהם קצת הרבה... שנינו ראינו את הסוף - השיחות כבר לא זרמו, הפגישות כבר לא היו אותו דבר.

היו פעמים שהרגשתי כמו ידיד מאשר כמו חבר, ושם התחלתי להבין שאולי זה בדרך להיגמר.

היו פעמים שיותר רבנו מאשר אהבנו, שיותר צעקנו מאשר דיברנו, ושם התחלתי להבין שאולי זה הסוף.

וזהו.. לפני שלושה שבועות, כשהייתי אי שם בשבוע ניווטים, דיברנו ואמרתי שאני רוצה פסק זמן.. שבוע אחר כך היא באה אליי וסיימנו את זה, ברגוע, כמו שזה התחיל (לטובתי אני אגיד שסיימנו את זה בידידות, באמת לא חשבתי שזה יילך ככה)

 

ואני? הייתי בטוח שהיא המשיכה וזאת הסיבה שהיא לא מתקשרת או שולחת הודעה.. הייתיי בטוח שהיא הבינה שהקשר קשה מדי, והמרחק והכל לא באמת נותנים לנו להמשיך כמו שצריך והיא פשוט מעדיפה שלא לחזור לזה... ואז קיבלתי שוק חח, ואתמול היא התקשרה - היה "מרענן" לשמוע אותה ^^

היא יודעת, אמרתי לה שבשבועיים שלא דיברנו, אני אכלתי את הבאסה שלי (מסכנה רנה חח, איזה חפירות דפקתי לה), אבל המשכתי הלאה אחר כך... וזה לא פייר שהיא באה עכשיו ואומרת שהיא התגעגעה.. "כי גם אני התגעגעתי בייבי, אבל המשכת הלאה"

אולי באמת...  אולי באמת לא נועדנו להיות ביחד

 


 

והחיים ממשיכים.. גם אחרי שנפל עליי ציוד ושברתי את האצבע הקטנה ברגל (חח זה לא מצחיק, זה כואב אחושרמוטה)

וקיבלתי גימלים הביתה,

והמ"מ לא רצה לשחרר אותי,

גם אחרי שהקרפ"ח אמר שהוא חייב,

גם אחרי שעשו לי תדריך יציאה והייתי על א' עם הציוד לידי...

בן זונה (הדיאלוג הבא מתחיל רגוע ועולה בטונים לאט לאט, אני בטוח שתבינו כבר)

 

- "שוורץ, אני לא מבין אותך, מי אמר לך שאתה יוצא הביתה?"

-"אתה!, והקרפ"ח, והגימלים שיש לי" (ובנתיים אני על א' והאוטבוס יוצא עוד חמש דקות)

-"לא אמרתי לך שאתה יוצא, מה לא מובן?"

-"מה? באתי אלייך אתמול ואמרתי לך שהקרפח אמר שהגימלים עד יום שני, ולא עד היום (ראשון) כמו שחשבת, וזה למה אני אמור לצאת הביתה... עשית כן עם הראש והלכת"

-"אבל לא אמרתי כן"

-"אבל לא אמרת לא!"

-"ולמה אני לא יכול לצאת?"

-"אם אין לך מחלה מדבקת הגימלים לא חלים בבית"

-(מה זה השטויות האלה?) "מה? והקרפ"ח יודע?"

-"כן, יידענו אותו"

-"סבבה, אני רוצה לדבר איתו"

-"וואלה?!"

-"כן, זכותי לדבר איתו"

-"טוב שוורץ, רק שתדע שמבחינתי זאת נקודת מפנה"

-"וואלה?"

-"כן, אם אתה הולך אליו זאת נקודת מפנה מבחינתי" (ואז, התחלתי להתקדם בעצבנות לכיוון החדר שלי להניח את התיק, וכשהגעתי סיננתי לעצמי "על הזין שלי"... החלטתי לצאת החוצה לדבר איתו, הוא היה במסדר בוקר עם הפלוגה: )

-"המ"מ, אפשר לדבר איתך?"

-"אמרת שאתה הולך לקרפח, לא?", מסנן לי בעצבים כמו ילד בן 4,  "נו, אז לך, לך לקרפח"

-"טוב.. אם אתה רוצה את זה ככה, נעשה את זה ככה", אני מוריד את התגיות הצהובות של הקורס מט"קים ושם לו אותן ביד..."קח, תגיד למ"פ שאני לא רוצה להיות פה" (והולך, בפנאן, לכיוון החדר, כשכל הפלוגה שלי שהייתה במסדר בחוץ, עדיין בהלם)

 

ואני? עדיין מחכה לשיחת מ"פ לראות מה קורה איתי... סגל של בזיונות, אני לא הראשון ובטח לא האחרון שהם דופקים סתם

 


 

ועכשיו אני בבית.. חבוש ברגל שמאל הקטנה והחמודה שלי... משתעל כמו חמור (מרפי מרפי, יא בן זונה.. דווקא כשאני שובר את האצבע הקטנה ברגל אתה נותן לי כאבי גרון ושיעולים חח)... אבל מאושר, כי יש לי יומיים של גימלים לראות את ההורים שלי לפני שהם טסים לחו"ל ב-1 ליוני.

אני מנחש שאני אחזור לשם, לקורס... עברתי כבר את כל מה שנדרש ממפקד טנק לעבור (כנסו לתמונה, תראו את היפייפיה שלי... וטיפ קטן, תלחצו על התמונה ותגדילו אותה), את כל החרא כבר אכלתי, את כל השבתות כבר נשארתי...

וסה"כ, אם לא ישאירו אותי בקורס, אני אצא למבצעית, איפה שכל החברים שלי שלא יצאו לקורס נמצאים - נעשה קצת מארבי ארטישוק בעזה, קצת מחסומים בעלי זהב, ונשתחרר עם סיפורים מכאן עד הודעה חדשה (כמו כל קרבי שאכל קקה בשירות שלו וניצב מאושר בבקו"ם עם מחשבות לעבר חושה בסיני/מסיבת חוף בגואה/טראק בתאילנד)

 

יהיה טוב, אה? ואם לא עכשיו, אז בבקו"ם, אי שם בשלהי אוגוסט 2010 ^^

נכתב על ידי , 27/5/2008 10:56   בקטגוריות צבא, אופטימי, אהבה ויחסים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בלת"מ ב-7/11/2010 14:01
 



זהו, אתמול נגמרה הטירונות


בסיום הכי כואב שיכול להיות.. הכי מרגש, הכי מכאיב - בדמעות, בגעגועים, בהבנה שהכיף, הסיפוק והאקשן מסווים תחתם אובדן וצער גדול ממה שאני יכול להבין כרגע, אבל אמיתי מדי מכדי שאני אוכל להתעלם ממנו.

 

וכך זה נגמר, שבועות על גבי שבועות של אימונים, טחינה, טרטורים, חוסר שינה, חוסר אוכל, נקעים חוזרים בקרסול (שעשיתי איתם מסעות של קילומטרים) ומה לא, הכל כדי להיות שריונר לתפארת.  כך זה נגמר, בטקס צנוע בהר הרצל, שם קבורים כל כך הרבה חברים של המפקדים והסגל, שאשכרה בכו מולנו והסבירו על גיבורים ושריונרים כמונו שהלכו במלחמה האחרונה, בדמעות, הכל בדמעות. "הוא, הוא היה איתי כל המסלול ואחרי זה בטנק לידי במשך שנתיים עד שהוא חטף נ"ט ונהרג במקום", "הוא, הוא היה חבר טוב שלי שנים, לחמנו ביחד בעזה ואחרי זה בתקוע הערבית, עד שהוא היה בטנק מולי שחטף נ"ט בקרב בסלוקי, אחד הדברים הקשים בשבילי היה לפקח על החילוץ של הגופה שלו יום אחרי זה".

וככה, הם בוכים מולי. אנשים שחשבתי שאין להם רגש, אנשים שאתה בוכה מולם מכאב ואומר "אני לא מסוגל יותר" והם רק מחייכים ואומרים "אני קובע מה אתה מסוגל, תמשיך", אנשים שאתה חושב שהם לא אנושיים, עד שאתה רואה אותם עומדים מול קבר שנראה כמו כולם, מסתכלים עליו כמה דקות, ואז מסתובבים אחורה ובוכים הרחק מכל עין שתזהה את האנושיות הזאת. בוכים, כי האובדן גדול מדי.

והם מסבירים, עומדים מולך ובוכים. "הם היו חיילים כמוכם, לא רמטכלים, לא אלופים, חיילים שהתגייסו שנתיים לפניכם, לאותו בסיס, לאותה החטיבה, לאותו הגדוד, לאותה המחלקה, חיילים שעברו אצלנו את אותו המסלול שאתם עוברים,  כל שיעור וכל אימון, חיילים שעשו את מה שאימנו אותם לעשות, ולא מתו בשביל המדינה... אלא חיו בשבילה" 

 

רק אז,

רק אז אתה מתחיל להבין, לדמיין, אתה מתחיל להלביש עלייך את כל השמות והקברים הפזורים האלה,

אתה מתחיל לחשוב איך כל האנשים האלה שכל יום אתה אומר להם בוקר טוב, אולי לא יהיו כאן תמיד. 

האנשים האלה שאתה איתם מתחילת הטירונות,

גם כשאתם יוצאים הביתה ליומיים מתקשרים ושואלים מה קורה (כאילו עוד יומיים אתה לא תראה אותם עד שתחזור הביתה עוד שבועיים שלוש),

אנשים שאתה מזהה אותם רק לפי ההליכה באמצע הלילה 200 מטר ממך ("עוזרי, מה קורה אחי?", "הכל טוב, שניה מוריד כבדה וחוזר"),

שריונרים, כמוך, שאתה מסוגל לזהות לפי הריח של הנאד ("יקיר, עוד פעם אתה? תודיע בפעם הבאה, נשים מסיכת אבכ", "מצטער אחי, המנות קרב האלה לא עושות לי טוב"), ולפי הנחירות באמצע הלילה ("ברנאי יא בן זונה, מתוך 4 שעות שינה ישנתי אולי שעתיים בגללך") ולפי הצחוק המתגלגל ("טללללל, תן לישוןןןן").

אנשים כמוך, שרואים איך כל הסגל בוכה וישר מסתכלים אחד על השני, שחס וחלילה אחד מאיתנו לא יפגע, שחס וחלילה אחד מאיתנו לא יילך, גם כן עם דמעות בעיניים, כי הם חושבים בדיוק מה שאתה חושב.

אנשים כמוך, בני 18 או 19, שעוד 5 חודשים נכנסים לעזה, לחברון, למקומות הכי נידחים באיו"ש,

אנשים כמוך, תמימים, חזקים, אבל פגיעים, כי אנחנו רק בני אדם, כי אנחנו רק ילדים.

 

ואתה לא מעכל, ואתה מנסה להדחיק. "לי זה לא יקרה, להם זה לא יקרה".

אבל בפנים, אתה יודע שאולי כן, אבל לא חושב על זה,

אתה יודע שאולי כן, אבל מעדיף להאמין שלא.

נכתב על ידי , 4/10/2007 10:54   בקטגוריות צבא, שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של משוררת מסתורית ב-22/11/2007 17:51
 



לפעמים, צריך להחליט


הגעתי לשלב כזה..
שהכל נתון, מכל הבחינות,
כל האפשרויות פתוחות, כל הדרכים שמתחילות בנקודה הזאת- מובילות אותי למקום אחר... מהחלטות שיקבעו לי את העתיד (צבא לדוגמא) עד החלטות של יום יום (מה אני עושה יום שישי הזה), הכל, אבל הכל תלוי בי.

הזמן האחרון בכלל, הפיל אותי לתוך תהום של התבגרות ממוצעת, כזאת שמרחיקה אותך יחד עם ההורמונים והלחץ וההתבגרות ואהבת נעורים והצבא ורשיון וכסף (ומה לא) מהפינה השקטה שלך, מהמקום שאתה צריך כרגע, כמו כולם אולי קצת יותר
דברים מתערבלים לי ונופלים בין הידיים, אני מתחיל לאבד אנשים שחשובים לי בתוך כל הבלאגן הזה, בשבועיים שלוש האחרונים , ובין כל הזבל שעובר עליי בזמן האחרון, נראה לי שזה מה שהכי מפריע לי - האיבוד אנשים הזה.. או העובדה שפתאום אין לי שליטה על החיים שלי, ואני, קונטרול פריק שחייב לעשות את הכל בדרך שלו, לא מוצא את האחיזה הנכונה.. דווקא עכשיו, דווקא כשכל מה שסקרן ועניין אותי גלוי לי מול העיניים - כל הקלפים על השולחן, ולא חשבתי שזה יהיה כזה מטריד. באמת שלא.

ולפעמים, צריך להחליט, גם אם אתה כורע תחת הלחץ של החיים האלה, גם אם קשה, ומאוד קשה, אתה צריך להחליט..
והכל הפוך.. באמת שהכל הפוך,
אבל עכשיו, עכשיו זה הזמן להחליט החלטות רציניות..
ואני? בלב שלם, אני החלטתי



ולעניין אחר..

מחר.. וזהו.. מחר.. ופסח!@##$%
ואז? שקט, ים, אנשים שחשובים לי ואני לא רואה מספיק, משפחה, נהיגה אינטנסיבי, ואולי.. אולי חזרה לכתיבה כמו שצריך (ולא בקצב של דף לשבוע שמשאיר את כל הדברים החשובים שיש לי להגיד כמחשבה שתימחק תוך זמן לא רב, ותו לא)
פסח אנשים, אני כלל כךך צריך את זה.. בייחוד כאן, במיוחד עכשיו.
מי ייתן שכולכם תהנו בפסח הזה, כי אני יודע שאני כן :P



אחח רק דיברתי על שקט ואמא שלי התקשרה... אמא? שקט? אממ לא הולך, תאמינו לי, זה אחד הדברים הנוגדים
התקשרה, צעקה שעוד פעם אני רואה סרטים במחשב במקום לסדר את החדר, אמרתי ש"אמא, אני לא רואה סרט במחשב" (כי אני מעדכן את הבלוג שלי שבו אני מספר על שקט שאת לוקחת ממני, יש הבדל בין זה לבין לראות סרט) , צעקה שאני כן, צעקתי עליה שלא, וש"תרדי ממני", היא אמרה ש"אני לא ארד ממך", וניתקתי... פעם ראשונה שניתקתי לה ככה, היססתי לשניה, אבל ניתקתי, כי זה מה שהיה צריך לעשות.. נמאס לי לתת לה דין וחשבון על כל תזוזה שלי בעולם הזה.
פשוט אי אפשר לחיות בלי הביקורת שלה, זה מטורף, היא חייבת לחזור לחיים שלי בצעקה כל פעם שאני תופס שניה של שקט, ואחרי זה היא עוד שואלת לי למה אני לא עונה לה כשהיא מדברת איתי כי נשבר לי ממך, אמא, פשוט נשבר לי הזין
יהיה טוב איתה? אני בספק.. נמשיך לחיות? בטוח, גם אם היא תומכת בזה, וגם אם לא (אני מהמר על האפשרות השניה)..
ולכל מי שרב עם אמא או אבא על בסיס יומי, לכל מי שחווה את זה על בשרו וכבר לא נגנב מקללות וצעקות כשההורים שלו מעורבים בזה.. לכולכם, מי ייתן ותצאו מהמצב הזה כמה שיותר מהר, כי זה לא נחמד, זה ממש לא נחמד.


מגן דוד.. יפייפיה... כי גם אני יהודי :





נ.ב

פוסט עדכון בעוד כמה ימים... יומיים שלוש גג.


נכתב על ידי , 21/3/2007 16:57   בקטגוריות אופטימי, בית ספר, צבא, שחרור קיטור  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חצלצילון ב-3/4/2007 01:18
 



כינוי: 

בן: 35

MSN: 

תמונה




8,751
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחצלצילון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חצלצילון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)