הכל חדש ונוצץ

קיץ. הפעלתי מזגן. פסח בפתח. אבל כמו כל השנים אני סובלת מתסמונת הלב השבור. כן.  זה לא חדש. כבר אמרתי. כל שנה פחות או יותר אותו הדבר. אז גם השנה. אני זוכרת שלפני 50(!) שנה גם הרגשתי ככה. זה היה לקראת פסח כמדומה לי. עשיתי קאמבק עם האיש ההוא. הלכתי לישון אצל הדוד שלי בגבעתיים כי בחורה טובה לא ישנה אצל הבחור שלה. באתי לשם וציפיתי לבואו. הוא לא בא. שעות ארוכות חיכיתי. כבר מרטתי את השערות. הוא לא בא. בטלוויזיה הקרינו את דרום פסיפיק עם השיר I gonna wash that man right out of my head וזה בדיוק מה שחשבתי על ההוא. בסוף הוא בא. היה כבר חצות. לא היה לי מצב רוח לצאת. הדוד חזר מבילוי וצעק עלי. למחרת אמרתי לאיש ההוא שאני באה. אח״כ אשתו התערבה: אל תלכי. בסוף יגידו שאני אשמה. לא הלכתי. האיש ההוא כעס.  וזהו. כמו היום. גמרנו חזרנו גמרנו חזרנו עד שבסוף לא חזרנו. זה נמשך כמה שנים הזיג זג הזה. 

ועכשיו? לא זה לא אותו הדבר אבל ההרגשה דומה. יאללה תמשיכי קדימה... הוא הזמין אותי אמנם לקונצרט אך אין בדעתי לבוא so far.  אני חושבת שהוא ישמח אם אבוא אבל סוסון לא רוצה לבוא...

אה. זה לא זה וזה לא יהיה זה. אני פורשת לי. די! כמה אפשר? לא יודעת. זה ייסורי גמילה. קבלי את זה כך. בעבר הוא היה כותב בשמחה. עכשיו כלום. טוב נעזוב זה. עד הפעם הבאה שתבוא מתי שהוא. יצאתי מזה יפה. 

 בקיצור הוא לא בא ואני אזכור לו את זה. enough is enough 

היום לפני 5 שנים יצאנו לדייט הראשון. 

למעשה כבר הכרנו יותר משנה ולפי דבריו הוא סימן אותי מהרגע הראשון שהוא ראה אותי. הוא הקים מקהלה חדשה שנועדה לנסוע לפולין. באחת החזרות שמתי לב לזה ולא אהבתי. כרגיל. את כל הבני זוג שלי לא רציתי בהתחלה. מי שמתעקש זוכה. 

אז יצאנו לדייט בבית קפה אחד ואמרתי לו והוא אמר לי. יש חשיבות לדברים שנאמרו אז. הוא אמר שהוא עוסק קצת במיסטיקה. אוי חשבתי לעצמי. אני אמרתי שאני זקוקה לבן זוג תומך שקצת יטפל בי

משם זה המשיך. עד היום. כן עד היום. אבל איך אנחנו היום? הורדנו קצת פרופיל. הרבה. אנחנו עדיין נפגשים. בים. לעתים רחוקות. התנאים השתנו. אין לו אוטו או שלא רוצה להשתמש בו. אין לו כסף. אין מקהלות אין כלום. הוא צריך להתחיל מחדש. הוא עובד על זה. הוא בקשר עם הלהקה הבולגרית ויש כמה חברי מקהלה תומכים. בינתיים אין כלום. אני לא יודעת מה יש כי הוא לא מספר לי ואני לא ככ רוצה לשמוע. הוא בקשר עם המון אנשים שאני לא יודעת עליהם ולא רוצה לדעת. בקיצור אנחנו על אש קטנה. על גחלים לוחשות. זכר לאהבה גדולה שהיתה ואולי נשאר ממנה קצת