Peek-a-boo
"תצמיד את העין שלך לחור הזה, רק תסתכל עליה!" היא לחשה בקול מלא תאווה.
רק הצמדתי את העין שלי לחור והסתכלתי עליה.
טוב, היה בה משהו שווה צפייה, זה נכון. היא הלכה שם, בחדר, רגליים יפות. ג'ינס צמוד וגופיה שחורה. שולחן עגול ערוך. ארוחה ליחיד. היא יצאה מהמטבח המואר עם קנקן מים והניחה אותו על השולחן. לכיסא היא ניגשה מאחורה ואז הזיזה אותו והלכה לפניו והתיישבה. מזגה לעצמה מים לכוס זכוכית שקופה גבוהה. הרימה אותה ושתתה אותה כשהיא מעלה את הראש שלה למעלה קצת. היא רוקנה את הכוס והניחה אותה בשקט על השולחן. הרגשתי משיכה חזקה פתאום בשרוול שלי. הכלבה הפריעה לי.
"נו, מה ראית? תחת יפה. אני מסתכלת עליה ככה כבר כמה ימים."
"הייתי דופק אותה באצבע. סנובית שתקועה עמוק בבוץ האידאליסטי שלה."
"אני אוהבת אישה שנלחמת למען האידאלים שלה" היא חייכה. העיניים שלה נצצו באובססיה, גם בחושך יכולתי לראות את זה.
"ועכשיו עוף מפה" היא לחשה ודחפה אותי. החזרתי לה דחיפה מתוך אינסטינקט. זזתי בכל זאת. שתהנה מהכוסית שלה, הכלבה.
היא הציצה לתוך החור. זה חבל שהיא לא יכלה לראות את עצמה. עם החיוך הממזרי שלה, יד על עין ימין- הייתי בצד שמאל שלה אז לא ראיתי את העיניים- וכל הגוף שלה כזה דרוך היא כמעט נראתה יפה.
תהיתי מה היא רואה שם. הלחיים שלה התחילו להעלות סומק. אחרי כמה דקות דחפתי אותה. הכלבה נפלה. הכוסית באמת הוציאה אותה משיווי משקל.
טוב, אז הסתכלתי דרך החור. ציפיתי לראות אותה לפחות רואה פורנו בתחתונים ובלי חזייה לפי הלחיים של הכלבה. היא ישבה מול השולחן, זקופת גב ככה שכל הציצים שלה בולטים וניגבה את השפתיים שלה במפית. היא הניחה את הצלחות בערמה לפי הגודל, ועליהן את הסכום והכוס זכוכית והמפית המקומטת ונכנסה למטבח. נשמע רעש של כלים מכים קצת אחד בשני ומים זורמים. התרחקתי מהחור ומצמצתי.
הכלבה הסתכלה עליי במבט המטורף שלה, עם העיניים מורחבות ככה. זה אומר צרות. כמעט ריחמתי על הכוסית. אבל רק באותו הרגע. אני שונא את הסנוביות האידאליסטיות. בטח עוד אחת ששומעת ווגנר ושופן והולכת רק בבגדים שחורים כמחאה נגד המלחמה ונגד שנאה על רקע גזעי ודתי.
"אני מתה לראות אותה משתינה."
"אני לא צריך לשמוע מה את מתה לראות את הכוסית שלך עושה."
הכלבה הזעיפה פנים "תשתוק, יא חתיכת בן-זונה!"
והנה מתחילות הצרות. "אני ישתוק כשאני ירצה לשתוק וידבר כשאני ירצה. לכי תדפקי כבר את הכוסית שלך ותגמרי עם זה." כמה חבל שאני טיפש מכדי לשמור את הפה שלי סגור כשצריך.
היא סטרה לי. הקול של המים הזורמים נפסק לרגע. הצמדתי את העין שלי לחור שוב. הכוסית יצאה מהמטבח, מנגבת את הידיים במגבת מטבח לבנה עם ציורים קטנים וקיטשים של פרחים. היא הסתכלה לרגע על הדלת במבט כזה שהגבות שלה קצת התקמטו. כמה חבל שהכלבה פיספסה את המחווה הזו.היא בטח החליטה שזה עוד איזה שיכור מהבניין שלה וחזרה לכלים שלה. באמת היה בה משהו, בזאתי.
אז ככה היינו באים אני והכלבה כל כמה ימים, לפעמים כל ערב, מסתכלים על הכוסית שלה אוכלת ארוחת ערב, שוטפת כלים, משתינה ומתקלחת והולכת לישון. אחרי זה היינו שותים בירה בבר עם הריח של החרא. אבל הייתה בו בירה טובה וזה היה בדרך כלל על חשבון הכלבה, אז לא אכפת לי.
בכל אופן, ערב אחד היא יצאה עם מגבת אדומה כזו, כמו דם על העור החיוור שלה והתיישבה על הכורסא בסלון. לא הייתה לה טלוויזיה (כמו שאמרתי, אחת האליטיסטיות האידאליסטיות עם רעיונות מהפכניים בקשר לקידמה) והיא ישבה וקראה איזה ספר. חשבתי שהכלבה תתחרפן. היא נראתה מטורפת יותר מתמיד. הייתי צריך לגרור אותה משם לפני שהיא תפרוץ לדירה שלה באיזה דרך ותאנוס אותה. לא יודע למה, בעצם, אכפת לי מהכלבה. כנראה שהתרגלתי אליה. אני ירגיש לבד בלעדיה. היא גם מספקת תעסוקה טובה. לא היה אכפת לי ממנה. אין טעם לדאוג לאנשים שהם לא אתה, הם אף פעם לא יחזירו לך שום דבר. רק חרא.
בכל אופן, אחרי זה אמרתי שלא נחזור לשם במשך כמה ימים. הכלבה כמעט נשכה אותי אחרי ארבעה ימים ואז הסכמתי ללכת איתה לשם. אני לא יודע אם היא הייתה שם לבד. אני חושב שלא. כנראה פחדה ממשהו. בכל אופן, אחרי זה התווכחנו על מי יציץ לשם ראשון. אמרתי שהבירה הראשונה עליי והיא הסכימה. הכוסית שלה ישבה רגל על רגל וכתבה משהו עם עט נובע. שחור, אני חושב. לא ראו טוב בחושך. בטח גם משוררת ארורה בנוסף לכל. אני לא אוהב משוררים. הם תופסים מעצמם יותר מדיי. נפגשים בקבוצות שירה ומקריאים אחד לשני את הפואמות הגרועות שלהם ומלקקים אחד לשני את התחת. שמעת אחת, שמעת את כולם. פואמה אידילית שמותחת ביקורת נוקבת וחדה על החברה האכזרית שלנו עם הרבה קלישאות על כמה שהעולם היה יכול להיות יפה אם לא היינו הורסים אותו כל הזמן בעקשנות כזו. יש ילדים שאף פעם לא מוכנים להתבגר, אין מה לעשות. עם ילדות זה יותר גרוע. במקום לשחק בחיילים גיבורים הן משחקות בבובות מושלמות. לפחות הגיבורים מתים מהר ואז אתה נפטר מהם. עם אלה לוקח להן זמן להבין מה קורה. אחרי כמה דקות היא קימטה את הנייר בכעס והפנים שלה לא זזו. לא התקמטו, לא שום דבר. הכלבה משכה בשרוול שלי. כמעט הרגשתי אותו נקרע. "חמש הדקות שלך עברו, בייבי."היא לחשה במתיקות מזוייפת. "כמעט קרעת לי את השרוול!" לחשתי חזר, בכעס. אבל היא כבר לא התייחסה. הסתכלתי על השעון כל הזמן. המסדרון היה ריק וחשוך כמו תמיד. זה נראה כמו בניין רפאים, הזה שהיא גרה בו. אפילו שיכורים כמעט אין שם. רק כמה זקנים גוססים מסרטן או מבעיות בלב, בכבד, במוח ובכל מקום אפשרי. אחרי שלוש דקות הכלבה התיקה את העיניים שלה מהחור.
חיכיתי שהיא תגיד משהו.
"היא הלכה לאנשהו." היא כמעט נשמעה מאוכזבת.
"חבל."
חיכינו שמה במשך עוד איזה חצי שעה, אולי. היה שקט והכוסית לא יצאה יותר. לא התאים לה ככה להשאיר את הנייר המקומט על הריצפה. השיר המחורבן שלה נשאר על השולחן, יחד עם העט השחור.
האורות בכל מקום היו כבויים חוץ מזה הקטן שעל השולחן. הוא האיר בדיוק את השיר המחורבן שלה. גם להשאיר את האורות ככה לא התאים לה. היא אף פעם לא עשתה את זה.
טוב, אז חזרנו אליה ככה כל ערב לאיזו חצי שעה מחורבנת ואף פעם לא ראינו אותה. האור והשיר המחורבן נשארו באותו המקום. חשבנו שאולי היא עובדת איפהשהו בלילה, אז היינו קופצים לדירה שלה כמה פעמים ביום בשעות שונות, בין עבודה למיטה ולבר המושתן ולסופרמרקט ששוב העלו בו את המחיר על הלחם. לא ראינו אותה אף פעם, לא אני ולא הכלבה.
אחרי ככה שבוע שמנו לב שמסריח בבניין שלה. השתן והחרא והאלכוהול הזול בכמויות לא היו חדשים, אבל היה ריח של מוות, של ריקבון. לא אהבתי את זה. הוא הלך והתחזק כל ערב שבאנו לשם. כמה ימים אחר כך המנורה התחילה להבהב, זו שעם האור על השיר המחורבן שלה. בסוף החלטנו, אני והכלבה, לפרוץ לשם. הדלת נפתחה אחרי כמה בעיטות טובות. אף אחד לא יצא למסדרון והכוסית לא הופיעה.
אני נכנסתי ראשון והכלבה אחריי. היא הלכה אחריי לשולחן העגול עם השיר המחורבן והאור המהבהב. כשהאור היבהב ככה אפילו הצלליות שלנו נראו כאילו הן רודפות אחרינו, והכלבה פחדנית גם ככה אז היא כמעט נצמדה אליי מאחורה. החלטתי שהשיר המחורבן שלה לא מעיין אותי והלכנו, אני והכלבה אחרי, זאת אומרת, לחפש את הכוסית.
היא שכבה באמבטיה, הסירחון היה בלתי נסבל. היא התחילה להרקיב, רק השיער הארוך השחור שלה נראה מבריק ויפה. כולה הייתה מגעילה כזו, וכל האמבטיה הלבנה הייתה מלאה דם. ריח קלוש של וורדים נשאר באוויר, מתחבא מתחת לכל הסירחון הזה של המוות. הכלבה התחילה להשתולל ולצרוח ולקלל ואיימה לקרוא למשטרה אם הכוסית שלה לא תקום.
הריח של הוורדים הלך ונעלם.
אמרתי לכם שהיא הייתה אליטיסטית אידאליסטית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
