אז אחרי שבוע שבו אספתי חומרים על מנת לשלוח לבית הספר לאמנות,
ושבוע נוסף שבו אכלתי את עצמי על כך שהחומרים לא מספיק טובים..
קיבלתי טלפון מהמתאמת של בית הספר, שהודיעה לי שהמנחה של סדנת הכתיבה ממש התלהב מהטקסטים שלי,
הוא שאל אותה מי אני ודרש ממנה לקבוע איתי מיד ראיון. היא אמרה לי שנדיר שזה קורה שם..
וואו, כמה שמחתי.
היו לי כמה ימים ממש קשים, שבהם הרגשתי שהערך העצמי שלי יורד ויורד.
זה קרה בעיקר בגלל שנברתי בטקסטים שכאן בבלוג, שחלקם מעידים על אדם שבור חלקית או לחלוטין,
בודד, חסר מעש, ותקופות מסוימות בלתי קוהרנטי, בעל יומרנות שלא ניתן לגבותה באיכות הטקסט.. וכו'.
אחרי הנבירה אמרתי לעצמי שכל האנשים שפירגנו לי בעבר על הכתיבה שלי, עשו זאת כיוון שהיו קרובים אלי,
או כיוון שלא ממש נחשפו לטקסטים גדולים.
אמרתי לעצמי שאני כותב בינוני לכל היותר ושגם ככה אוצר המילים שלי הוא מוגבל.
שאולי היה פעם איזה ניצוץ בכתיבה, אבל אבד עליו הקלח..
שגם אם הרגשתי בעבר שיש ערך רב בטקסט מסוים שלי, במבט רטרוספקטיבי הערך המיוחס הוא עורבא פרח.
הערך הוא התגלמות של מצב רגשי חזק ועוצמתי, שבתוכו חבוי היה הפוטנציאל להוליד טקסט מעניין ומיוחד,
אך אקט הכתיבה באותם רגעים היה עיוור לקונטקסט, חסר התייחסות לקורא הנבוך וגם מאוד מבולבל ומבלבל.
כמו מין אקט כזה של שכרות. או של פסיכוזה.
לא מבין איך סופרים כותבים כשהם שיכורים.
מילא, משוררים.. שיכולים להרשות לעצמם את הערפול, את הסובייקטיביות הבלתי-נדרשת להסברים,
את הדימויים הכל כך רחוקים ואת הקוצר במילים והגודש במשמעות, שכביכול לא צריכה להיות מתווכת לקורא.
את השלד של החוויה הפנימית, שיכולה לעטוף אותו רק שכבה מאוד דקה של היגיון.. אם בכלל.
כשהחוויה עצמה מוגברת, ישנן מילים מסוימות שלפתע הופכות רלוונטיות..
ומכאן גם היומרנות.
זה מצב של אופוריה בלתי-הגיונית, שסוף סוף מאפשרת לשים את הרציונל בצד ולתת לרגש המתפרץ מקום.
והרגש מתפתל להרבה שבילים, חש עצמו גבוה וחושב שבהתחכמות של מילה או שתיים ניתן למצוא אמת גבוהה.
אך אין זה כך. מצב נפשי שכזה מצריך דווקא יותר הסברים, בטח יותר ממילה או שתיים שצירופן באותו רגע נראה לך כביר.
חשבתי שיהיו שמה הרבה טקסטים אבודים שאוכל לחבר בינן איזה חוט של מחשבה.. ואולי כך הוא.
אך החוט יצטרך להיות יותר רשת מחוט. רשת שתוכל להחזיק ולחבר בין מצבי תודעה שונים ומשונים.
ואולי, מה שאוכל להציל מכל הטקסטים הללו הוא רק את האידאה שאלו שואפים אליה. לא מעבר.
בכל אופן, אחרי שבוע שבו אכלתי את עצמי על רמת הטקסטים ועל הניצולים הכה מעטים והחללים הכה רבים שבהם,
אני מרגיש הרבה יותר טוב לגבי הכתיבה.
ולפיכך, אנסה לשרבט פה איזה קטע קצר על משורר שיכור שעף לו הסכך:
יוני אהב את ג'וני. ווקר.
ג'וני היה מלווה אותו בלילות קרירים ובודדים,
מחמם את הושט ומטהר את הקנה. של האקדח.
כן, מסתבר שיש גם משוררים עם רישיון לאקדח.
לפחות בארץ ישראל.
פציפיזם, כך האמין יוני, הוא סגולה של שוייצרים.
בשטחים האבודים של הנגב צריך להחזיק באקדח,
או לפחות באיזה חתיכת בן-גביר מתנפח שמחכה בכיס.
רק בשבוע שעבר, השכן שלו והחקלאי, שמואל,
איבד מטע של קלמנטינות לאיזה בדואי חמקמק.
והיום, מישהו חתך את יוני בכביש ודרש עימות.
אך יוני אינו שש להתעמת עם אנשים.
הוא מבטא את כעסו ואת הבוז שלו לערס הישראלי הממוצע,
על ידי חריזת מילים משפילה.
באקדחו הוא פצע אך ורק במטווחים של המשטרה, המיועדים למטרה זו.
וכשיוני פוגש אחת לשבוע את ג'וני, הוא לא מביא עמו תחמושת. כדורים.
גם לא את כדורי הריטלין שהוא התרגל לבלוע פעמיים-שלוש ביום.
"בזמן שתייה, כדורי ריטלין הופכים לקליעים וקליעים לכדורי ריטלין".
עוד טוען יוני: "אדם יכול לירות בכדי לשפר את הריכוז שלו או בכדי להרשים איזה מרצה שמזדמן לפאב,
ולחילופין לבלוע כדורי ריטלין בכדי להרוג את עצמו".
..
מסיים משמרת, אז המשך יבוא אולי הלילה.
אם יש לכם רעיונות לכיוון מסוים שזה יכול ללכת אליו, אשמח לקרוא :)
בינתיים, שלום לכם ויום טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
