אולי, אני חושבת, אולי עכשיו הגיע הזמן להחלטות של השנה הזו. כי כל כך מיותר לחזור על אותן טעויות פעמיים.

כל כך טיפשי לבנות את אותן החומות, להתפלל לאותה יישות

שלא קיימת,

להסתכל על החיים מבעד העדשה החדגונית של הציניות הנצחית.

כל כך הורג ליפול לאותן מלכודות צפויות מראש

 ולשווא לצפות שמישהו יוכל להציל אותי מעצמי.

כל כך מתסכל לנסות לברוח כשאני תמיד תקועה, כי כל השינויים שמסביבי לא ימירו את המחשבות

לאופטימיות,

ואני לא רוצה להיות הבנאדם שתמיד זז, תמיד מסתובב במעגלים בנסיון נואש למצוא משהו לא מוגדר ולא קיים.

הפעם אקפוץ דרך חישוקי האש

ולא אחפש קיצורי דרך.

הפעם אגיד גם את הדברים הקשים, המביכים; אשאל את השאלות שמצטברות מאחורי התת מודע, מאחורי הנשמה; אבקש בכל כוחי גם כשלא יקשיבו.