בדיוק לפני שנה הייתה הפעם האחרונה שכתבתי כאן.

לא יודעת למה החלטתי פתאום לכתוב שוב, כניראה זאת השעה והעובדה שקראתי עכשיו בלוג דיי מעניין של מישהי אחרת.

אנווי, לא יכולתי של לשים לב לעובדה שבפעם האחרונה שעידכנתי, הייתי בת 19, עם כל מיני חדשות ועניינים בחיים.

עכשיו- אני בת 20 - עם אותם העיניינים! מתעסקת סביב אותו בנאדם שתכלס לא שווה את זה בכלל (ד') ולא מניחה לנפשו.

תכלס, אני לא יודעת מה עובר עלי בהקשר שלו. אולי אני מתעללת בו ככה כי משעמם לי, ואולי כי אני צריכה להוכיח לעצמי שאני יכולה להשיג מישהו אם אני רוצה (למרות שאצלו זה לא הישג גדול, הוא כבר מאוד מושג). אני פשוט מרגישה שאני חייבת כל הזמן לדבר איתו ולהציע לו פגישות בלי שום מושג מה המטרה. אני הרי לא רוצה שום קשר אינטימי איתו, הוא גם לא מרתק אותי במיוחד. אני מניחה שהגיע הזמן שאני אעזוב אותו. למרות שדיי כייף לי לאמלל אותו ככה, קצת גם בגלל המחשבה שהוא אימלל אותי לפני חצי שנה, מאוד אימלל!

עכשיו אני אחרי צבא, אחרי פסיכומטרי, בחיפוש אחר עבודה. לא יודעת מה יהיה עם זה בסוף וגם תכלס לא מעניין אותי כל כך איפה אני אעבוד כל עוד אני ארוויח כסף ואוכל לעוף לדרום אמריקה.

בקשר לאהבה וכל השיט הזה, התיבה הזאת חסרה מתוכן. חוץ מכמה כאלה מסכנים שמנסים את מזלם מידי פעם, ועוד אחד שלוקח את כל העניין קשה מידי ועושה לי שיחות חו"ל מדרום אמריקה, אין לי שום דבר כרגע שמעניין אותי.

ואני מ-ש-ו-ע-מ-מ-ת!

ציירתי לעצמי חיים חסרי מעצורים אחרי הפסיכו, אבל כניראה ששכחתי איפה אני גרה, ומעצורים יש פה, והרבה מהם.

אני רוצה תעסוקה. לכל היום. שכל היום הפלאפון שלי יצלצל ואני אקבל הזמנות למקומות. בינתיים הוא מצלצל לסירוגין..

אני צריכה כסף, והרבה ממנו! לעוף מהבית הטיפשי הזה כמה שיותר מהר. עכשיו המצב קצת יותר קשט ואני דיי חופשייה.. אבל עוד רגע אני אקבל את הציון של הפסיכו ואני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה יהיה אז וכמה שיחות של "איך תעבדי ותלמדי" אני אקבל או "מתי כבר תרשמי לאונ'?"

הורים זה כמו בנים, הם לעולם לא מבינים מהפעם הראשונה, או העשירית למה הכוונה במשפט פשוט. לדוגמא "אני לא רוצה ללמוד השנה באונ', אני רוצה לעבוד שנה", גם אחרי שאני חוזרת עליו שנתיים אני מקבלת שאלות כאלה: "אבל אמרת שאת רוצה לעבוד קצת, לטוס לשבוע לחו"ל וללמוד, אז הנה קחי לך חצי שנה ותתחילי ללמוד".

אז זה לא עובד ככה, ועברתי לאסטרטגיית ה-MUTE הם מדברים ואני לא שומעת.

אנשים התחילו לשעמם אותי, אף אחד לא מחדש שום דבר.. טוחנים כמו מים הכל.

כבר אמרתי שאני משועממת?

אני בת 20. ואני מניחה ששנה הבאה כשאני אקרא את הבלוג בטעות כי סתם לא יהיה לי מה לעשות כבר במחשב ואחליט לעדכן, העידכון יהיה דומה.

אותה מלחמה, אותו שעמום וחוסר אהבה.

שנת 2009 התחילה בביצים, בין רגל ימין ושמאל. נקווה שאני אפגוש אמיתיים כאלה וטובים בשנה בזאת.