כשפתחתי כאן את הבלוג שלי, בתחילת 2006, ידעתי שהציר המרכזי סביבו יסוב הסיפור שלי הוא ההתעללות המינית שעברתי מידי מי שמעז לקרוא לעצמו "אבא" שלי. הפוסט הראשון שלי עסק בהתעללות שעברתי, וכך, במהלך כמעט חמש שנים, עסק הבלוג שלי בהתעללות המינית ובכל מה שסבב אותה, כאשר ה"כוכב הראשי" בסיפורי היה בן הבליעל שהתעלל ומתעלל נפשית גם באמי, וכעת מתעלל פיזית אף בי.

הבלוג הזה נפתח מתוך זעקה מחרישת אוזניים שלי, מתוך צורך אלמותי לספר את סיפורי. לספר לכל מי שרק ביקש לקרוא ולשמוע.

היום, ביום הזה ממש, שהוא יום מיוחד מאוד עבורי ושאותו אני מאמינה שאנצור למשך כל חיי, אני יכולה לומר שההתעללות פסקה - וזאת משום שהשמוק, סוף כל סוף - בדרכו החוצה מן הבית בו שלט ביד רמה, מן הבית בו הרס את חייהם של שלושה אנשים. בו רמס את תקוותיהם, בו שיחק עם נפשותיהם העדינות, בו חטא וחולל וטימא, וזרע הרס וחורבן בדרכו.

היום בבוקר, לראשונה, הבטיחה לי אמא כי תדאג להוציא את בן הבליעל מהבית.

היום, לראשונה, אני מאמינה לה. מאמינה ויודעת שתקיים את דברייה - היא מעולם לא העזה לחשוב על האפשרות, אך היום בבוקר הבינה אף היא שבכדי שמעגל האלימות יסתיים, הוא חייב להסתלק מהבית.

עבורי, היום בו יצא לצמיתות יהיה יום חג. יום עליו חלמתי ופינטזתי במהלך שנים אינספור. יום שלא שיערתי בנפשי שאכן יגיע: אני משתחררת מהתוקף שלי. מהתוקף של אחותי. מהתוקף של אמא.

אני משתחררת מהרעל, מההרס, ומתחילה בזאת חיים חדשים נטוליי אלימות מכל סוג כלשהו.

בקרוב, החיים שלי מתחילים מחדש. ואולי, אולי גם לי יהיה סיכוי לאושר.

אין לי שמץ של מושג אם עידכנתי בנושא ואין בכוחותיי לבדוק, אז הרשו לי להתנצל במידה וחוזרת על עצמי.

מחלת הסרטן שבה לפקוד את אבא שלי. הפעם מדובר בסרטן בשלפוחית השתן - סרטן שהוא אגרסיבי בהרבה יותר מסוג הסרטן הקודם שהיה לו, וכזה שגם מוכר בהתפשטותו המהירה. מזה כשבועיים שאנחנו יודעים. בשבוע שעבר אושפז פעמיים במהלך הסופ"ש, וחזר כשקטתר דבוק לרגלו. במהלך אותם ימים נאנק מכאבים, גנח ונאנח ללא הרף. ואני? מבולבלת, אמביוולנטית, בדיסוננס עם עצמי. אני חושבת שבאותם ימים עברתי את כל מארג קשת הרגשות האפשריים - מכעס ועד חמלה, מזעם ועד רחמים, מרצון שילך (ולו רק בשביל שאמא תקבל את כספי ביטוח החיים שלו, אמא שנאלצת להתמודד במקביל עם עקירת כל שינייה התחתונות ללא אפשרות כספית לממן שתלים, עם הכאב הפיזי, ועם העובדה שהיא עומדת לאבד את עבודתה) ועד פחד שילך. בדמיונותיי כבר חזיתי בהלוויה, בשבעה. ניסיתי לחשוב על כיצד אתמודד עם הכאב והבלבול, ולא האמנתי לרגע שאצליח להתמודד מבלי להתפרק כליל. כרגע דבר אינו ידוע - הכול תלוי באיזה שלב נמצאת המחלה - ואת זה נדע רק ביום שני, לכשינותח בבית החולים השרון.

במקביל, המטאור אשר שמו "איך-לעזאזל-אתמודד-עם-השחרור-מהמחלקה-הפסיכיאטרית" נחת עליי אתמול, ובגדול - לאחר שבקבוצת "תחומיי עניין" הצגתי את אתר הצילום שלי. אני יודעת שעתה עליי לחשוב על חזרה לעבודה, והדבר מעלה בי שאגות בעתה חרישיות. רק לא להדאיג את אמא. שחקי אותה פניי פוקר, אני אומרת לעצמי. חייבת להמשיך ולתמוך באמא. לדאוג שהיא נחה, שותה, אוכלת. לא לוקחת יותר מדי משככי כאבים. את התותבות הפרימיטיביות מממנות לה אני ואחותי - לחוד וביחד. אמא בוכה בפניי. "אני רגילה לתת, לא לקבל", היא מתייפחת ואילו אני נחנקת מדמעות. אין לה. אין לה בשביל עצמה.

מחד, אני מרגישה שמיציתי את חווית אשפוז-יום. מאידך - אני חרדה ומתאבלת על שחרורי ביום חמישי הקרב ובא. אני מתאבלת על הפרידה מקבוצת אנשים מדהימים - ממש כמו באשפוז-יום הקודם. אלא ששם, או אז, בימים ההם של בתר-ימי-אשפוז-יום ביצעתי ניסיון אובדני, ולימים גם הגעתי לאשפוז מלא. אני מלאה חרדות ופחדים. האם גורלי הוא לגמור שוב במחלקה מלאה? האם אצליח להרים את עצמי מן חורבות האבל והשינוי, החזרה הביתה - ללא התדרדרות נוספת במצבי? אני יודעת שאני חייבת להחזיק את עצמי. חייבת. וחלק מאותה החזקה משמעה לשוב לעבודה - במקביל לצרות שמגיעות בצרורות.

אתמול ניסיתי לחשוב על הפחד לחזור לעבודה. לתפקד. ניסיתי לנתח אותו, לחשוב עליו בצורה רציונאלית. אולי אני טועה (פסיכולוגית אני עדיין לא), אבל אני סבורה שבעצם, בסופו של דבר - כל פחד שלנו מסתכם בפחד האולטימטיבי - הפחד למות. גם אם במודע, וגם אם בלא מודע (ואני חושבת שבדרך כלל בתת-מודע) - הפחד למות הוא זה שמנחה אותנו - לטוב ולרע. פרויד הפריד וקיטלג את סכום כל האינסטינקטים שלנו לאינסטינקטים של חיים, ואינסטינקטים של מוות: כל פעולה מודעת שלנו בחיי היומיום נועדה להביס את האינסטינקטים של המוות - אם מדובר בקימה בבוקר, אכילה, שתייה, צמיחה בכל תחום שהוא. יש לנו את הנטייה, כשמשהו מפחיד אותנו, למהר ולומר - "אוי לא, אם כך וכך יקרה - אני אמות!" - ואני חושבת שבסך הכול - אנחנו באמת מפחדים למות. בטיפול נוהגים לשאול אותנו: "ואם תנאם מול קהל (דוגמא שכיחה) - מה יקרה?" ואז נענה למטפל - "אתבלבל, אטעה". ואז ילחץ המטפל - "ומה יקרה אז?" ואנחנו נענה - "אני אוּבך נורא". המטפל: "ומה יקרה אם תוּבך?" - ואני חושבת שפה היינו אומרים - "אז אמות". ובינינו - גם אם נוּבך נורא - שום דבר לא יקרה. לא נמות, באמת. אבל הפחד הזה שתול בנו עוד מיום היוולדנו. פחד הקיום (על כך דיבר תיאוריטיקן אחר, אינני זוכרת מי) גזור מפחד האי-קיום - כי אם אנחנו קיימים היום, הרי שקיימת גם האלטרנטיבה האחרת - אנחנו יכולים שלא להיות קיימים (משמע - נמות), וכך אנחנו פוחדים גם מפעולות שנועדו לקדם אותנו הלאה - הן מזכירות לנו שאנחנו קיימים - משמע - אנחנו יכולים גם שלא להיות קיימים. אני יודעת ששום דבר איום לא יקרה אם אחזור לעבודה, אם אעבוד. מקסימום, כמה התקפיי חרדה. ומהם התקפיי חרדה אם לא הפחד למות? ואני יודעת שלא אמות. אני גם יודעת שעברתי כל כך הרבה בחיי, ולא משנה כמה קשה ומתיש היה - הנה אני, כאן, חיה כדי לספר את הסיפור. אם כך - ממה יש לי לפחד?

הלוואי והדברים היו כל כך קלים. הלוואי והביצוע היה קל כאמירה. אני מפחדת, אני חרדה, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת. אני מפחדת לדחות שוב את החזרה לעבודה עד אין קץ, ליפול שוב ברשתו של הדיכאון, להסתגר שוב בתוך הבועה המוכרת. אני מפחדת אני מפחדת אני מפחדת.

נ.ב - גברת נטלי, אני יודעת שאת נכנסת לכאן. יש אופציה שמאפשרת לי לראות מי נכנס ומאיפה. עוד פעם אחת ואתפוס אותך, ואת יכולה לנשק את הנייד שלך לשלום. אה, ורק רציתי לציין שנסיונות ההסתה שלך של אמא כנגדי די מיותרים וגם דיי פתטיים - היא יודעת יפה מאוד שאת סתם ביצ', כמוני. אל תטרחי.

לשמוק - הלא הוא אבא שלי - לאדם שאנס אותי במשך שנים והטיל טרור על המשפחה כולה במשך כל שנות קיומה - לשמוק יש סרטן. שוב. הפעם הקודמת הייתה לפני קצת יותר מחצי שנה, אז מלנומה, סרטן עור - וממנו נפטר בקלות אחרי ניתוח בהרדמה חלקית בלבד. הפעם זה סרטן בפרוסטטה. בפעם שעברה חלקתי כאן רגשות חמלה ודאגה. היום, היום כל שאני רוצה הוא שהסיוט יגמר. שהוא ילך. שהסרטן יגמור אותו. יגמור אותו - ויציל אותנו.

ביום חמישי האחרון הייתה לי "הצגת מטופל" - התעדכנות הצוות כולו במצב החולה וריאיון עימו. הגעתי גוררת רגליים ודומעת, מודעת לצעד חסר תקדים שקשה היה לי להאמין שאני מבצעת - אני מבקשת מהצוות, מהמטפלת שלי, מהפסיכיאטר של המחלקה - לדווח על השמוק לרשויות. למשטרה, לרווחה - למי שלא יהיה, רק שידעו. רק שיוציאו אותו מהבית. מפלס האלימות בבית עלה (עדיין לא פיזית, אבל גם זה רק עניין של זמן אם ישרוד את הסרטן בשנית), אחותי החליטה שהיא בורחת מהבית ועוברת לגור עם חברה, ואמא רק צעקה ובכתה, התחננה שיניח לה. באותו היום התחננתי בפני הצוות שיעזרו לי. שיטלו את ההחלטה ממני, שיקחו אותה, שיסירו את האחריות מעל כתפיי. לא אני עשיתי. לא אני הוצאתי. הם. רק רציתי שהסיוט יגמר.

הם סרבו לבקשתי. אמרו שהם "לא המשטרה" ושאמא צריכה להחליט בעצמה שהיא יוצאת מהזוגיות הארורה הזו, או שעליי להגיש תלונה בעצמי. ואני לא מסוגלת. ואמא לא רוצה.

ועכשיו הסרטן. הוא נשלח לבדיקת סי.טי. טלי אומרת ששולחים לסי.טי רק אם יש חשש או חשד שהסרטן התפשט ושישנן גרורות נוספות. אמא מספרת שהסי.טי בכלל נקבע לפני שבועיים בעקבות הצרת עורקים, הצרה שמעכבת את זרימת הדם ומביאה אותו לידי התפרצויות שבות ונשנות. אני לא יודעת אם לשמוח או לא. אני רק רוצה שהסיוט יגמר.

אם אני טועה, ואכן ישנו אלוהים בשמיים או כל ישות עליונה אחרת - אני מתנצלת בפניה. אני מתנצלת על שרוצה ושמחה במותו של אדם אחר. על שמפנטזת על בגדים עם צבעים עליזים בהלוויה. אני מבקשת סליחה ומבקשת שהוא או היא יבינו, שסבלנו כאן למטה מספיק - אני, אחותי הקטנה ואמא שלי, שיבינו שהגיע זמן לשים קץ לטרור. שיסלחו לי. אני מקווה שגם אתם תמצאו בלבכם את ההבנה והסליחה.

ושאולי תקוו בשבילי. שתקוו שזה הסוף.

אני מבקשת - דברי לא נועדו - בשום פנים ואופן - לגרום לאחד או אחת מכם לפנות אל המשטרה או אל רשויות הרווחה עבורי. אל. הדבר כבר נעשה, במשטרה מכירים את הסיפור שלי, ובסופו של יום - הם יבקשו ממני או מאמא שלי שנגיש תלונה. ואת זה לא תעשה לא היא ולא אני. כך שכל פנייה תהיה לא רק חסרת טעם, אלא גם מכאיבה עבור אמי ומכאיבה עבורי. תודה.

צרחה, כאילו משום מקום, מפלחת את האוויר העכור:

"אז אני עוזבת!!! אני עוזבת!!! ש-לום!!!".

אני עוזבת את החווה שלי בפייסבוק ומוצאת את אמא בוכה. היא מציתה סיגרייה בעוד שהטלפון מצלצל. "את רוצה שאענה?" שואלת, ועונה מבלי להמתין לתשובה. אחותי על הקו - לא הפתעה גדולה. הא ממררת בבכי. "אישה שאסור היה לה להביא ילדים לעולם, היא והדרמות שלה. אסור היה לה! אסור!" - גם היא בוכה. "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת", היא ממללת אל תוך האפרכסת תוך כדי בכי. "תנשמי עמוק", אני תופסת את עמדת המפייסת, "אני כבר ארגיע אותה. תירגעי".

מעטפה שאמא פתחה בטעות. על כך הושתת הריב. מעטפה מהבנק הלאומי המבשרת לאחותי שהם מבטלים לה את האשראי. אמא פתחה בטעות, והאחות משתוללת. הרי אין היא באמת זועמת על כך שהמעטפה נפתחה עבורה בטעות - היא מתוסלת משום שהיא בחובות, עברה את מסגרת האשראי שלה מזמן וכעת הוא בוטל.

היא חייבת לאמא קרוב לעשרת אלפים ש"ח על התשלומים למכונית. התשלומים החודשיים, אלפיים ש"ח לחודש, יורדים מחשבון הבנק של אמא והאחות אמורה לשלם לה ממשכורתה. מאין תשיג את הכסף לשלם לאמא כשהיא בחובות עד מעל הראש, בעצמה? אני מאמצת את סגנון אלון-גל, ומכריחה את אמא להתקשר לבנק ולבטל את הוראת הקבע. אמא אומרת שכן, זה מה שחייבים לעשות - אבל ביני לבין עצמי אני שאלת את עצמי: איך אפשר לבטל הסדר תשלומים שכבר נחתם? גם אין אפשרות להעביר את התשלומים החודשיים לחשבון הבנק של הקטנה. הפתרון היחידי המסתמן באופק: למכור את הרכב. הקטנה תצטרך להשלים עם עובדות החיים הקרות והנוקבות ולנסוע באוטובוסים.

אמא מבקשת ממני להתקשר אל האחות ולבקש ממנה לחזור הביתה כך שתוכל לבשר לה על החלטתה למכור את הרכב - במידה ואחותי לא תחזיר לה את הכסף שחייבת. מבקשת להישאר מחוץ לתמונה, אני מבקשת לשלוח ס.מ.ס. אמא מתעקשת שאדבר איתה. אמא מבקשת - ואני עושה כבקשתה. התוצאה? אחותי מוציאה את כל זעמה ותסכולייה עליי. בניגוד לאמי - אני איני מוכנה לספוג מניפולציות רגשיות זולות ("אוקיי, אז אלו החיים שלי או הכסף. החיים שלי או הכסף. בסדר גמור"), ומנתקת.  עכשיו אני הרעה בסיפור.

אמא מתקשרת שוב אל אחותי, ושבה למרר בבכי למרות ניסיונותיי למנוע חילופיי האשמות כואבים ובמקום לדבר על פתרון מעשי לבעיה - ת'כלס ודי. בשלב זה איני יכולה יותר לשלוט על המתרחש, ואני פורשת לחדרי ומשאירה את אמא עם אחותי בטלפון.

השתיים, כאילו שלא ידעתי מראש, משלימות. אמא מגיעה אל החדר ונותנת נשיקה כאות תודתה לתמיכתי. ואילו אני יודעת שאחותי תמשיך בשלה - ושאמא שלי לא תראה פרוטה. אני משאירה את המידע הזה לעצמי, ואת הוויכוח המתחדש ליום אחר. היום כבר אזלו כוחותיי.

שקט לכבערך רבע שעה, עד שהשמוק מתערב. אינני שומעת את דבריו - אמא מתפלצת ומתחילה לצרוח שוב. שוב קמה, מגיעה אליה לסלון (שם ממוקמים, באופן מקומם למדי, השמוק והמחשב גם יחד - לאמא עוד נותרה עבודה שהיא מעוניינת להספיק לסיים להיום) ומדריכה בקול - "די, מספיק! להתעלם! לא לענות!". אמא קוטעת אותי, נסערת - "כולם משוגעים במשפחה הזו, אני כבר לא יודעת מה לעשות! הוא חושב שאני משקרת לו!!!". אני מחבקת אותה, ואיני עושה כל ניסיון שהוא, ולו הפעוט ביותר, להשקיט את קולי - "את יודעת שהוא חולה נפש, נכון? את יודעת שהוא פרנואיד, נכון?". אמא ממלמלת "כן, כן...". "אז די. לא לענות לו, הוא אוויר. אוויר!".

"הנה, הגיעה הצדיקה", אני שומעת אותו ברקע. מתעלמת. הוא אוויר גם בשבילי.

וכל המטען העודף מגיע יום לפני שאני נפגשת עם מאמנת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי לשם מציאת עבודה. לעזאזל עם הכול. נגמרים לי הכוחות.

עדכון 12.8:

הייתי בביטוח הלאומי ונפגשתי עם מנהלת חברת ההשמה. ביחד עברנו על דברים שאני יכולה לעבוד בהם (מטלמיטינג ועד מזכירות או פקידות - בתקווה, גם משהו שקשור לצילום). התחייבתי לעבוד חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע - וכל זה עבור אלפיים שקל בחודש. לא מציאהה גדולה - אבל מנכסת בה תמיכה מלאה של מדריכת השמה לאורך הדרך במשך שנה וחצי. כולי תקווה שבעוד שנה וחצי כבר לא אצטרך את המשרה שתימצא לי (בתקווה) - כי אטפל בחניכים. אורית, העובדת הסוציאלית ששכרה אותי לעבודה טרם מצאה לי חניכ/ה. מקווה שבקרוב. וכמו כן, אני מקוווה שבחברת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי ימצאו לי עבודה שאצליח להתמיד בה - לפחות עד שאתחיל לטפל - מה שנראה מאוד מעורפל ובלתי ברור כרגע...

ימים יגידו, אני מניחה.