כשפתחתי כאן את הבלוג שלי, בתחילת 2006, ידעתי שהציר המרכזי סביבו יסוב הסיפור שלי הוא ההתעללות המינית שעברתי מידי מי שמעז לקרוא לעצמו "אבא" שלי. הפוסט הראשון שלי עסק בהתעללות שעברתי, וכך, במהלך כמעט חמש שנים, עסק הבלוג שלי בהתעללות המינית ובכל מה שסבב אותה, כאשר ה"כוכב הראשי" בסיפורי היה בן הבליעל שהתעלל ומתעלל נפשית גם באמי, וכעת מתעלל פיזית אף בי.

הבלוג הזה נפתח מתוך זעקה מחרישת אוזניים שלי, מתוך צורך אלמותי לספר את סיפורי. לספר לכל מי שרק ביקש לקרוא ולשמוע.

היום, ביום הזה ממש, שהוא יום מיוחד מאוד עבורי ושאותו אני מאמינה שאנצור למשך כל חיי, אני יכולה לומר שההתעללות פסקה - וזאת משום שהשמוק, סוף כל סוף - בדרכו החוצה מן הבית בו שלט ביד רמה, מן הבית בו הרס את חייהם של שלושה אנשים. בו רמס את תקוותיהם, בו שיחק עם נפשותיהם העדינות, בו חטא וחולל וטימא, וזרע הרס וחורבן בדרכו.

היום בבוקר, לראשונה, הבטיחה לי אמא כי תדאג להוציא את בן הבליעל מהבית.

היום, לראשונה, אני מאמינה לה. מאמינה ויודעת שתקיים את דברייה - היא מעולם לא העזה לחשוב על האפשרות, אך היום בבוקר הבינה אף היא שבכדי שמעגל האלימות יסתיים, הוא חייב להסתלק מהבית.

עבורי, היום בו יצא לצמיתות יהיה יום חג. יום עליו חלמתי ופינטזתי במהלך שנים אינספור. יום שלא שיערתי בנפשי שאכן יגיע: אני משתחררת מהתוקף שלי. מהתוקף של אחותי. מהתוקף של אמא.

אני משתחררת מהרעל, מההרס, ומתחילה בזאת חיים חדשים נטוליי אלימות מכל סוג כלשהו.

בקרוב, החיים שלי מתחילים מחדש. ואולי, אולי גם לי יהיה סיכוי לאושר.

לשמוק - הלא הוא אבא שלי - לאדם שאנס אותי במשך שנים והטיל טרור על המשפחה כולה במשך כל שנות קיומה - לשמוק יש סרטן. שוב. הפעם הקודמת הייתה לפני קצת יותר מחצי שנה, אז מלנומה, סרטן עור - וממנו נפטר בקלות אחרי ניתוח בהרדמה חלקית בלבד. הפעם זה סרטן בפרוסטטה. בפעם שעברה חלקתי כאן רגשות חמלה ודאגה. היום, היום כל שאני רוצה הוא שהסיוט יגמר. שהוא ילך. שהסרטן יגמור אותו. יגמור אותו - ויציל אותנו.

ביום חמישי האחרון הייתה לי "הצגת מטופל" - התעדכנות הצוות כולו במצב החולה וריאיון עימו. הגעתי גוררת רגליים ודומעת, מודעת לצעד חסר תקדים שקשה היה לי להאמין שאני מבצעת - אני מבקשת מהצוות, מהמטפלת שלי, מהפסיכיאטר של המחלקה - לדווח על השמוק לרשויות. למשטרה, לרווחה - למי שלא יהיה, רק שידעו. רק שיוציאו אותו מהבית. מפלס האלימות בבית עלה (עדיין לא פיזית, אבל גם זה רק עניין של זמן אם ישרוד את הסרטן בשנית), אחותי החליטה שהיא בורחת מהבית ועוברת לגור עם חברה, ואמא רק צעקה ובכתה, התחננה שיניח לה. באותו היום התחננתי בפני הצוות שיעזרו לי. שיטלו את ההחלטה ממני, שיקחו אותה, שיסירו את האחריות מעל כתפיי. לא אני עשיתי. לא אני הוצאתי. הם. רק רציתי שהסיוט יגמר.

הם סרבו לבקשתי. אמרו שהם "לא המשטרה" ושאמא צריכה להחליט בעצמה שהיא יוצאת מהזוגיות הארורה הזו, או שעליי להגיש תלונה בעצמי. ואני לא מסוגלת. ואמא לא רוצה.

ועכשיו הסרטן. הוא נשלח לבדיקת סי.טי. טלי אומרת ששולחים לסי.טי רק אם יש חשש או חשד שהסרטן התפשט ושישנן גרורות נוספות. אמא מספרת שהסי.טי בכלל נקבע לפני שבועיים בעקבות הצרת עורקים, הצרה שמעכבת את זרימת הדם ומביאה אותו לידי התפרצויות שבות ונשנות. אני לא יודעת אם לשמוח או לא. אני רק רוצה שהסיוט יגמר.

אם אני טועה, ואכן ישנו אלוהים בשמיים או כל ישות עליונה אחרת - אני מתנצלת בפניה. אני מתנצלת על שרוצה ושמחה במותו של אדם אחר. על שמפנטזת על בגדים עם צבעים עליזים בהלוויה. אני מבקשת סליחה ומבקשת שהוא או היא יבינו, שסבלנו כאן למטה מספיק - אני, אחותי הקטנה ואמא שלי, שיבינו שהגיע זמן לשים קץ לטרור. שיסלחו לי. אני מקווה שגם אתם תמצאו בלבכם את ההבנה והסליחה.

ושאולי תקוו בשבילי. שתקוו שזה הסוף.

אני מבקשת - דברי לא נועדו - בשום פנים ואופן - לגרום לאחד או אחת מכם לפנות אל המשטרה או אל רשויות הרווחה עבורי. אל. הדבר כבר נעשה, במשטרה מכירים את הסיפור שלי, ובסופו של יום - הם יבקשו ממני או מאמא שלי שנגיש תלונה. ואת זה לא תעשה לא היא ולא אני. כך שכל פנייה תהיה לא רק חסרת טעם, אלא גם מכאיבה עבור אמי ומכאיבה עבורי. תודה.

"לכבוד                                                                                                                22.3.2010

משרד הבריאות

ירושלים

הנידון: ד"ר לאון קרפ, מנהל אגף מיון בביה"ח גהה

לכל מאן דבעי,

שמי מיכל ר', בת 26, מתגוררת ברמת גן. ברצוני להביא לידיעתכם מקרה מצער שאירע לי אתמול, מקרה המערב את ד"ר לאון קרפ, מנהל חדר המיון בביה"ח הפסיכיאטרי "גהה" שבפתח תקווה.

אל חדר המיון הגעתי ובידיי סיכומיי מחלה קודמים וכן הפנייה למחלקת אשפוז יום אשר קיבלתי מהרופאה הפסיכיאטרית המטפלת בי בעקבות הרעה משמעותית במצבי הנפשי.

יש לציין, בשלב זה, כי אני לוקה בהפרעה הקרויה הפרעת אישיות גבולית – הפרעה אשר, אם לתאר זאת בלשון המעטה, אינה "חביבה" במיוחד על ציבור המטפלים בארץ ובעולם משום הקושי לטפל בה.

בהגיעי לד"ר קרפ, פגישה שלוותה בנוכחותו של סניטר, ביקשתי מיד להראות לד"ר קרפ את ההפניה, אך זה  האחרון, בגילוי חוסר סבלנות בולט, סירב לקבלה ושאל אותי למעשיי בחדר המיון. פתחתי במילים – "ובכן, יש לי הפרעת אישיות גבולית" – וכאן מיד גיחך ד"ר קרפ, ועצר אותי במילים "לא מעניין אותי". הבנתי מיד כי יש לי "עסק" עם פסיכיאטר שלא מעריך במיוחד מטופלים בעלי מודעות עצמית למחלתם. על מנת לרצותו, שיניתי את הניסוח ל – "אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית" – אבל ד"ר קרפ גיחך לו שוב, ועצר אותי שנית. יש לציין כי בכל עת שהותי במשרדו של ד"ר קרפ – זה  האחרון אפילו לא טרח להביט בי. התנהגותו המזלזלת וחסרת הסבלנות נמשכה ("חטאתי" שוב והשתמשתי במונח "דיכאון מאג'ורי", מה שמאפיין את מצבי כיום – וכאן פרץ ד"ר קרפ בצחוק, כאילו אין לי שמץ של מושג על מה אני מדברת – אני הרי המטופלת, ומן הראוי שלא אבין את מצבי בז'רגון הרפואי!). ד"ר קרפ ביקש ממני לתאר את מצבי, ואת זאת עשיתי כאשר אני מקפידה להישמע "פשוטה" ככל האפשר. כאשר הסברתי לד"ר קרפ כי אשפוז יום הוא-הוא הדבר היחידי אשר יכול להציל את חיי, נתקלתי באוזניים ערלות. ד"ר קרפ ענה בפשטות: "אני לא מסכים" – מבלי להסביר את עמדתו על אף בקשתי. ד"ר קרפ התעקש להפנות אותי לאשפוז מלא. חרף ניסיונותיי להסביר כי אשפוז מלא רק יחמיר את מצבי (וכאן אני מצטטת מתוך מכתב ההפניה שקיבלתי מהפסיכיאטרית המכירה אותי למעלה משש שנים: "לציין כי כרגע אין תכנים אובדניים מידיים, ואין להערכתי צורך במסגרת אשפוז אינטנסיבית יותר, פתוחה או סגורה, אשר תנתק את מיכל לחלוטין מסביבת חייה ותקשה על החזרה לשגרה אחר מכן". ד"ר קרפ אפילו לא הגיע לפסקה הזו, שכן לא טרח לקרוא את ההפניה במלואה) – קרפ עמד על שלו. יחסו המבזה, המזלזל והמתנשא הגיע לשיאו כאשר שאל אותי לרמת ההכנסה שלי בימים אלו, ואילו אני סיפרתי על קצבת הביטוח שאני מקבלת מהביטוח הלאומי. ד"ר קרפ החל לצחוק שוב – הפעם עם הסניטר שישב לצידו, ובמשך עשר דקות תמימות התלוצצו השניים (כאילו לא נכחתי בחדר, כלל) על כיצד בימינו אנו לא ניתן לחיות עם סכום שכזה. בחוסר רגישותו זו פגע בי הד"ר קרפ וערער את מצבי הנפשי עוד יותר.

בעת כל שהותי בחדרו של קרפ לא נתקלתי במבט אחד מצדו, ונתקלתי באטימות כמותה לא פגשתי מעולם. אני סבורה כי מקצוע הפסיכיאטריה הוא מן הרגישים בענף הרפואה, וכי על העוסקים בו להפגין כבוד בסיסי לערכיותו של האדם הניצב מולם. בזאת נכשל ד"ר לאון קרפ באופן המחפיר ביותר – הן באופן "טיפולו" הבלתי-מקצועי בעליל בי, והן מבחינת גישתו כלפיי. ד"ר לאון קרפ ראה מולו הפרעת אישיות גבולית – ולא אדם לכל דבר ומקרה. הוא ביטל את אישיותי, את זהותי, את אנושיותי, ועל כך אין בלבי סליחה.

אני מבקשת להביא לידיעתכם את אופן התנהלותו של ד"ר לאון קרפ בבקשה ובתקווה שתטפלו בעניין, שכן איני רוצה שמטופלים אחרים - צלולי דעת, בעלי בינה ומעל לכל –  בעליי פגיעות אנושית רבה יאלצו לסבול מיחסו המחפיר של קרפ.

לטיפולכם המהיר אודה"

לפוסט באותו הנושא - כאן.