כשפתחתי כאן את הבלוג שלי, בתחילת 2006, ידעתי שהציר המרכזי סביבו יסוב הסיפור שלי הוא ההתעללות המינית שעברתי מידי מי שמעז לקרוא לעצמו "אבא" שלי. הפוסט הראשון שלי עסק בהתעללות שעברתי, וכך, במהלך כמעט חמש שנים, עסק הבלוג שלי בהתעללות המינית ובכל מה שסבב אותה, כאשר ה"כוכב הראשי" בסיפורי היה בן הבליעל שהתעלל ומתעלל נפשית גם באמי, וכעת מתעלל פיזית אף בי.

הבלוג הזה נפתח מתוך זעקה מחרישת אוזניים שלי, מתוך צורך אלמותי לספר את סיפורי. לספר לכל מי שרק ביקש לקרוא ולשמוע.

היום, ביום הזה ממש, שהוא יום מיוחד מאוד עבורי ושאותו אני מאמינה שאנצור למשך כל חיי, אני יכולה לומר שההתעללות פסקה - וזאת משום שהשמוק, סוף כל סוף - בדרכו החוצה מן הבית בו שלט ביד רמה, מן הבית בו הרס את חייהם של שלושה אנשים. בו רמס את תקוותיהם, בו שיחק עם נפשותיהם העדינות, בו חטא וחולל וטימא, וזרע הרס וחורבן בדרכו.

היום בבוקר, לראשונה, הבטיחה לי אמא כי תדאג להוציא את בן הבליעל מהבית.

היום, לראשונה, אני מאמינה לה. מאמינה ויודעת שתקיים את דברייה - היא מעולם לא העזה לחשוב על האפשרות, אך היום בבוקר הבינה אף היא שבכדי שמעגל האלימות יסתיים, הוא חייב להסתלק מהבית.

עבורי, היום בו יצא לצמיתות יהיה יום חג. יום עליו חלמתי ופינטזתי במהלך שנים אינספור. יום שלא שיערתי בנפשי שאכן יגיע: אני משתחררת מהתוקף שלי. מהתוקף של אחותי. מהתוקף של אמא.

אני משתחררת מהרעל, מההרס, ומתחילה בזאת חיים חדשים נטוליי אלימות מכל סוג כלשהו.

בקרוב, החיים שלי מתחילים מחדש. ואולי, אולי גם לי יהיה סיכוי לאושר.