כן,אני כרגע לומד/ת במכללה לתואר ראשון.

עבדתי מאז שהשתחררתי,טסתי לתאילנד או ד.אמריקה.היה ממש כיף.קשה לחזור.

*חיוך גדול על פניהם*

ומה איתך,מה אתה עושה?

"אני?" אני בלב אומר "כרגע,יוצא מחרדה ודיכאון.כלומר מנסה."

ובקול "מחפש עבודה...את/ה יודע/ת לא הכי קורץ לעין לעבוד במוקדי שירות לקוחות ומכירות זה לא התחום שלי.

אני מחפש משהו משרדי(אצטרך להיות הרבה עם עצמי ושוב המחשבות הטורדניות יעיקו)...

והם בתגובה "אה,סבבה בהצלחה עם זה".

ואז נותרת בי הצביטה,הכאב והעצב גובר.

למה בגיל 22 באמצע יום שני של חודש אוגוסט,שבועיים לפני היומהולדת שתכננתי איך לחגוג אותה ועם מי,באמצע שכולנו עסוקים בלהתלונן "כמה חם,מה זה?רק רק בארץ חם ככה,זו ההתחממות הגלובלית".

בזמן שראשי עסוק בלהתאקלם בעבודה החדשה,להפנים שהינה לראשונה בחיי מצאתי בן-זוג וכנראה שאני כן שווה משהו או שתיים.

אחרי שראיתי את עצמי מתחיל להכנס לרוטינה קבועה-בום-רעם עם הדף שזיעזע את המערכות במוח והוציא את האמגדלה משליטה.זרם של דם ונימול באזור הידיים,בלבול מלחיץ,איבוד שליטה עם הרבה זיעה ופחד שזה סופך,בעצם אתה חפץ בסופף,אין אוויר והשמים נופלים עליך,עוד שנייה כדור הארץ סוגר עליך,בחילה נוראית ופחד,פחד,פחד שלא נגמר.ממה?מהכל.מהלבד שלך,מהרבה אנשים,מהשקט,מיותר מידי רעש,מהמחשבות,מהשקט במח.

לפתע מצאתי את עצמי על הקרקעית צולל,צולל..שוקע ושוקע..ומשם,משם איך קמים?

הפחד מלצאת לעבוד כי אולי התקף החרדה יתקוף בזמן עבודה ואז לאן אמלט?

התיסכול,היאוש,המוח שמדבר כל הזמן והביטחון שמדרדר.

לאן זה יוביל?לאן זה מוביל?