אבל שום דבר מזה, לא נראה כאילו זה גם הולך להסתיים באותה הדרך.
אני ממש זוכרת איך תכננו את ה'עתיד המשותף'- או שלא, שלנו.
נריב ממש. לא נדבר כמה שנים. ואז איכשהו נחזור לדבר. ובאם! הכל יהיה טוב ויפה כמו פעם.. בערך. כמה טוב ויפה שזה היה..
פףףףףף. למה אני לא מסוגלת להסתפק במשהו האחד, והמדהים שיש לי עכשיו?
כלומר, זה הרבה פחות נורא מאיך שהייתי פעם. אבל לחלוטין- יש מקום לשיפור. אין ספק.
וכן, מציק לי שהם יצאו. ולא היה לי שם ולו שמץ זכר.
לא יודעת.
לא יודעת אפילו איך לבטא את מה שאני מרגישה.
כמה אני עוד יכולה להגיד שאלי אפס?
הוא באמת כזה אפס.
הבעיה היא שאין לי הרבה רגעים שאני יכולה לעצור בהם, ולהרגיש שהם שלמים. שאני שלמה עם עצמי, עם מה שיש לי. שלא חסר לי שום דבר רגשי. והתחושה הזו, גורמת לי כמעט תמיד להרגיש פספוס! עצום כל כך!
אני באמת רוצה לבכות כבר כמו שצריך ולפרוק הכל.
ואין לי מתי. או איפה.......
לפני שהיה לי רישיון, תמיד אמרתי לעצמי, שכשיהיה לי רישיון, אסע מתישהו לים, לבד, בלילה. ואבכה המון. ואשמע מלא מוסיקה טובה.
אני חייבת לעשות את זה מתישהו.
עכשיו כשגם יש לי רכב משלי.
אני חייבת קצת לעצמי. לנפש. את הרוגע הזה.
יש לי יותר מידי מחשבות על העתיד. ועל זה שאני חייבת להצליח. ולעשות כסף. וללמוד. וללמוד. וללמוד כל כך הרבה!!!!!
ואני לא טובעת. טוב לי עם כל התכניות האלה. אני מרגישה שאני עושה דברים מהותיים. וזה מצויין.
אין ספק שהייתי עושה הרבה כדי להיות שרועה עכשיו באיזה חור, בשעת אור מאוחרת יחסית, על החול, מול הים. בלי שבריר דאגה. בלי יותר מידי אנשים. ולהרגיש טוב עם הגוף שלי. ולהרגיש טוב עם הנפש שלי. ולחשוב מלא. ולבכות מלא, או לצחוק מלא. או לעשות כל דבר, שלא מחייב שום דבר.
חופשי.
מעבר לעובדה, שאין לי ממש אופציה לעשות את זה בארבעה חודשים וחצי הקרובים. וגם- אין ממש עם מי.
ובבדיקה ההיא.. הקודמת. שגרמה לי להבין אפילו יותר כמה אלי בנאדם מזעזע, הבנתי כמה אנשים נוספים יכולים להיות מגעילים. מאכזבים.
יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
