החיים על פי

אני ממש אוהבת לישון. ותמיד כשיש לי חלום טוב, אני נוטה (במקרה שהלוז מאפשר לי כמובן), לחזור להמשיך לחלום אותו.....

אבל לאחרונה, החלומות הטובים שליי מסתכמים בכל הפספוסים היותר מבאסים שחוויתי.

ונמאס לי לחלום על רון, למרות שאני באמת חושבת עליו הרבה פחות, מה שמשפיע מאוד על הנוכחות הדלה שלו בחלומות שלי.

כל אלי משום מה אני חולמת המון (נזכרתי פתאום שפעם הוא שאל אותי אם אני חולמת עליו לפעמים, וזה היה 'לא' נחרץ. הוא כמובן נפגע מזה והיה נורא מסכן ואומלל ואיך לכל הרוחות אני לא חולמת עליו?!? יכול להיות שעכשיו זה אולי היה מרגיע אותו. במיוחד לאור החלום הדפוק לחלוטין שחלמתי עליו הלילה.. שבכלל לא זכרתי כשהתעוררתי, אלא כשכבר הלכתי לכיוון הרכב בחנייה. פתאום - בלי חשיבה מאומצת מידי, או בכלל, אני חושבת שנזכרתי במשהו שקרה, או לפחות רציתי שיקרה. והאמת? שזה לא משנה הרבה יותר מידי איך, אני באמת רק רוצה להיות בנוכחותו.. לא משנה מה האווירה.. סתם כי זה אמור להרגיש מוכר, ולמרות הכל- מוכר טוב.

אז חלמתי שישבנו בבית, שהיה או של דודים שלי, או של סבתא שלי.. זו הייתה המרפסת של הדודים,  עם הנוף של יגאל ידין. וישבנו זה; אלי, אקסית שלו (אני חושבת שהיא נראתה כמו גילי, אבל הייתה ניצן), ואני.

ישבנו לפני זה עם עוד חבר'ה, עד שאלי אמר לי 'לין בואי רגע החוצה'.. ואיכשהו הגענו שלושתינו לסיטואציה במרפסת.

מסיבה לא ברורה הוא נתו לי כרטיס, שנראה כמו כרטיס העובד שלי בידיעות, אבל הטוויסט שלו היה, שמצד אחד הוא היה ממש חד

 זו הייתה מתנה שלו עבורי, מבחינתו בשביל שאוכל להגן על עצמי....(?)

הוא התחיל סוף סוף לדבר על מה שהיה בינינו. שהוא רוצה שוב, ומתגעגע.. והאקסית ההיא הייתה שם. מצדדת בו(?!). אני לא בדיוק זוכרת איך זה היה, רק שהרגשתי בעננים. לא יודעת. זה הרגיש לי כמו הרבה בית,  אחרי מלא ניכור מצידו ומצד כל מה שהוא מרגיש עבורי. זה הרגיש חם ונעים כל כך. אני מכירה באלי ככ הרבה, ואני מתכוונת פיזית. את הידיים שלו, הגוף שלו, השפתיים שלו, העיניים שלו, העור, המגע. התגובות. כל הנק הרגישות שלו. גם רגשית. והחיוך הדבילי והמעצבן שלו.

הוא הסביר לי איך הכרטיס הזה עובד, וניסה לשווק את עצמו. לא יודעת. חלום מוזר ומעצבן. מעצבן לקום ממנו. כי הייתי ככ קרובה לגעת במשהו ככ רחוק. שאני מייחלת כבר ככ הרבה זמן.

והבעיה הגדולה יותר, היא שהחלומות האלה מייצגים את הנוכח בהם, בדיוק איך שאהבתי להכיר אותם. ומסע השיכנועים העצמיים שלי לסלוד מהבנאדם, שהתשנה מקצה לקצה, יורד לטמיון. תת מודע מחורבן. במקום לעבור כבר הלאה, אני בכל פעם מחדש נזכרת בכמה אלי היה מדהים איתי. בכמה חבר לי החיבוק שלו.. והריח שלו.. שהיה רק לו. סעמק. רציתי לשבור שיא ברצון כתיבה עליו.

לא מבינה איך הוא הצליח לעבור הלאה מהר ככ. 

משום מה עכשיו מרגיש לי שהוא באמת כבר לא מתגעגע אליי. אחרת אי אפשר להסביר את הריחוק האינסופי הזה שהוא כופה עליינו.

אבל אז אני נזכרת בכל החרא שאכלתי בגללו. כל הדמעות והמחשבות. התסכול המתמשך הזה. הגעגועים הכאובים.

איך הוא מתעלם לחלוטין מהכאב שלי.

ההתעלמות הנחרצת שלו מהמכתב הכי אמיתי שכתבתי בחיי. לא מבינה איך הוא הצליח לא לקרוא אותו.

להעניק למישהו את כולך, ולקבל פחות מכלום.

פףףף. 

המון אומרים לי שאני קרה ומרוחקת. שאין לי רגשות. לא מבינה איך זה הרושם שאנשים מקבלים ממני..

רועי אמר שהוא לא מצליח לקרוא אותי.

אין לי מושג איך. אני מרגישה הכי חשופה ופגיעה שיש.

לא יודעת מה השתנה בי.

אבל אני צאמינה שזה עדיף מהמצב הקודם.