הבלוג הזה מת.

רוב הסיפורים הגדולים הם סיפורי אהבה. אפילו אם הם אינם כאלה, הם כאלה. אהבה מסתתרת בכל דבר - לפעמים דווקא העדר אהבה בסיפור ממחיש את הצורך בה, בין אם הוא מתייחס אליה במישרין ובין אם לא; עדיין. רוב הסיפורים הגדולים הם סיפורי אהבה.

לפני מספר ימים חלמתי שאני יושב באיזה מקום ורואה את ארז טל, והוא נראה מאוד מוטרד ועסוק. "מה קרה?", שאלתי בגיחוך, וארז טל הפנה כלפיי את ידו בתנועה של "יאללה אין לי כוח לזה עכשיו". -"לא, באמת", הפצרתי בו, "מה קרה?",

-"אין לי אהבה", ענה.

-"איך אין לך אהבה?! אתה פאקינג ארז טל!".

-"אבל אין לי זמן לחפש אהבה. אני כל הזמן בין הפקות והאח הגדול ומה לא".

-"אז תכנס לאתר הכרויות וחפש שם!", המלצתי.

-"אבל אפילו לזה אין זמן".

-"יש לך זמן לדבר איתי, נכון?", שאלתי, מחייך.

ואז התעוררתי.

זה הכי מצחיק להיות אבוד, כשכביכול אתה הולך בדיוק בדרך הנכונה.

מצד שני, זה גם הכי עצוב.

בוקר עכשיו. אני עוד לא אמור לקום, אבל. מישהו התקשר לחדר המלון שלנו והטלפון העיר אותי. חברה שלי עדיין ישנה, ספונה בתוך השמיכות, ואני יכול לחזור לישון לעוד חצי שעה, אבל לא בטוח שבאמת רוצה.

אתמול בלילה עלינו לגג של המלון והבטנו בנוף גורדי השחקים המטורף שמתנשאים להם מעבר לנהר הפודונג. מסוג הדברים שאין להם משמעות בפני עצמם, אבל אתה בוחן אותם בפה פעור ומתרשם. יש משהו קצת מצחיק בזה שאנשים בנו סדרה של בניינים עם הרבה משרדים ואנשים אחרים משלמים כסף רק כדי לראות איך הבניינים האלה נראים מרחוק, למרות שזה קצת יותר מורכב מזה.

הנוף של החיים שלי כנראה מעט מורכב יותר, מה שכן. אני למעשה לא לגמרי בטוח מה אני רואה כשאני משקיף מהם הלאה. אמרתי לעצמי שאתפטר מהעבודה המשעממת להחריד שלי כאשר אחזור לארץ, אבל האם אני באמת מסוגל לזה? אני לא יודע, ויש לי קצת פחות מחודש במדינה המשונה הזאת להחליט. לצערי הרב, אם יש משהו שאני נתקל בו שוב ושוב הוא ההבנה שהדבר היחיד שבאמת יותר חזק מאיתנו זה אנו עצמנו, רק לא ה"אנחנו" שאנו מעוניינים להיות ברגע מסוים. אנשים לא יודעים את זה, אבל כששופנהאואר אמר שאין דבר העומד בפני הרצון, זה לא היה דבר טוב ואופטימי כמו שאנשים נוטים לחשוב, אלא סימן לכך שאנחנו עושים את מה שהרצון שלנו רוצה לעשות, ושאנחנו כבולים אליו. מדובר בסוג של יצר. מה אתם חושבים?