לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Satisfaction.


ישנן 2 סיבות למה קראתי לבלוג ככה. אחת מהן היא כי אני אף פעם לא מסופקת. אני חושבת שרוב בני האדם אינם מסופקים אף פעם. תמיד רוצים עוד, תמיד חסר להם משהוא. העולם היה טוב יותר אם אנשים היו מסופקים..אבל הם לא. באסה P:

כינוי:  Satisfaction.

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2007

Choke Me


נכנס ויוצא. נכנס ויוצא.

 

נמאס לי מעצמי.
אני נותנת לאופי המעצבן שלי לנצח.
אני מנסה שלא, אבל בכל זאת אני מתקשה לישון.
יש לי מקדחה בראש.
והזמן לא פועל לטובתי, מה שמטריד אותי עוד יותר.
ונמאס לי מגברים שנועצים בי מבטים ברחוב ונהגים שצופרים לי ומבהילים אותי.
ונמאס לי להרגיש עלובה ובודדה.
ונמאס לי מסיגריות.
ונמאס לי לחוש שהרצונות והיצרים שלי לא באים לידי ביטוי.
פשוט נמאס.

 

אני צריכה להשמין.
[מי אמר שאני באמת רוצה]
עוד כמה ימים אני בצרות.

ונמאסה עליי ההתעסקות באוכל. ומעצבן אותי שבגלל טימטום של אחרים אונסים אותי לכך.

 

הפסיכולוגית שלי כבר לא כ"כ רלוונטית, רק לדברים שיטחיים.
לעמוקים באמת אין מקום. וזה מעצבן אותי.

 

אתמול שמתי לב שהאף שלי גדל והחמיר ונהפך דומה לשל הוריי מיום ליום. זה מדאיג ומדכא אותי.
בכלל, לאחרונה אני מרגישה מכוערת מתמיד.
חוץ מכשאני עם איפור.
הלנצח אהיה תלויהי בצבעים?

 

אני מתחרטת שהרשתי לכם, וידעתי שאני אתחרט.
עובדה שזה לא מנע מבעדי, והיה ברור לי שזה לא יימנע.

 

נכנס ויוצא?

נכתב על ידי Satisfaction. , 25/7/2007 14:19  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מסרים כפולים.


ביום ראשון לפנות בוקר נסעתי עם חברתי הטובה ביותר לאילת.
היה סבבה, נהנתי, אך ההקרבה הייתה גדולה והעלות גם כן, ואינני סבורה שכל אלה השתלמו.
בכל מקרה אינני מתחרטת ושמחה שיצאתי לחופשה הזו.
אני מניחה שהרגשתי הסבירה נובעת מההשוואה שלי אל בוםבמלה והציפייה הגדולה.
אכן טעות, אני יודעת, אבל זה בלתי נמנע.
בכל מקרה, בדומה לבוםבמלה, כל היום אני חשה מעין מועקה לא מזוהה ואף הסיבות דומות.
שהן, כמובן, בנים.
כבר ביום הראשון, בעת שהותי באילת, פגשתי מישהוא.
כמובן שהסיבה שהוא מצא-חן בעיניי הוא המראה החיצוני שלו. כמה צפוי מבחינתי.
מהרגע הראשון זה היה ברור באופן מובהק שהוא ספק ביישן ספק אדיש.
במהלך הערב ניסיתי להתקרב אליו, וכבר אז הוא היה בלתי ניתן לקריאה-
מצד אחד הוא מראה שהוא רוצה בחברתי, מצד שני הוא מתנהג אליי כשאר הבנות.
אגב, מהרגע הראשון הוא התרשם מהשכלתי ידיעותיי והאינטיליגנטציה שלי, ובמהלך שאר הימים חזר על כך מספר פעמים ואף אמר שהוא "נדהם".
ראוי לציין שהוא די נעל, ולכן חשתי עליונה ממנו, והרי אני אוהבת לחוש כך. כמובן זה טוב ויפה כשמדובר בידידים וכו', אך בהחלט לא לחבר [או חברה] במלוא מובן המילה.
זה, מין הסתם, תורם לאגו שלי, אך לא משפיע עלי בצורה כזו או אחרת. כמו כל שאר המחמאות.   :|
בכל מקרה, בשאר הימים הבאים ראיתי אותו כל יום ואף ציפיתי לכך, וניסיתי להתקרב אליו.
אתמול, להלן הערב האחרון שלי באילת וכמובן ההזדמנות האחרונה שלי להתמזמז [או מינימום להתנשק] איתו [מיותר לציין שחשתי כלפיו משיכה, בעיקר] עקב עזיבתי והיותו גר בצפון, החלטתי שעלי להתעלות על עצמי ולהיות קצת יותר ברורה.
כבר מההתחלה, כאשר התקשרתי אליו ולבסוף הוחלט שנבוא למקום שבו הוא מתאכסן, שמתי לב להתקרבות בהשוואה לשאר הערבים.
בשלב מסויים של הערב חברתי צילמה אותנו עם עוד מישהיא, והוא חיבק אותי מיוזמתו.
זה הפתיע אותי, מכיוון שזהו היה גילויי הקירבה הראשון מצידו. לאחר מכן הוא השאיר את היד במקומה, והחלטתי לשמוע בעצת חברתי ולפלרטט ולרמוז לו.
בהמשך הערב הוא שיתף פעולה עד שהגענו למצב של ממש, שבו הייתי מכורבלת בחיקו והוא חיבק אותי, והחזקנו\ליטפנו ידיים.
מיותר לציין שהתרגשתי ברמות.
הוא היה ממש עייף ולקראת הסוף העייפות הכריעה אותו.
הייתי מאוכזבת מכיוון שהוא מראה לי מצד אחד שאני מוצאת-חן בעיניו, ומצד שני לא עושה דבר בנידון וגם לא מעז. מה זו הביישנות [?] הזו?! אני יודעת שהוא לא בתול, אז זה בכל

זאת אומר משהוא, לא?
בכל מקרה,לאחר שאני וחברתי החלטנו ללכת ולתפוס מונית, הוא התעלה על נמנומו וירד איתנו . במהלך הדרך [מהחדר ההוא אל הכביש] הוא החזיק לי את היד מיוזמתו.
זה, כמובן, קנה אותי לחלוטין וריגש אותי בהחלט. זה הוכיח לי שראשית אני מוצאת-חן בעיניו, ושנית שהוא מעוניין בקרבתי.
כשנפרדנו לשלום הלכה ביננו נשיקה ספק בלחי ספק בפה.
כמובן, אלא מה, שהייתי כולי נרגשת ומאושרת [אך מאוכזבת במובן מסוים, עקב ציפיותיי].
למחרת, כלומר היום, סיכמנו שנפגש כולנו לזמן-מה קצוב לפני שאני וחברתי נוסעות סופית.
מיותר לציין שהייתי כולי אחוזת תקוות אך ידעתי שהן לא יתממשו.
בשורה התחתונה היה מעפן טילים.
חשתי שהייתה בו אכזבה כלשהיא, למרות שאינני יודעת למעשה למה הוא ציפה.
חברתי, שיודעת בדר"כ לקרוא אנשים, טוענת שהוא בלתי ניתן לקריאה.
דווקא הייתי בטוחה שחצינו כבר איזשהוא "גבול" מסוים ולמחרת [כלומר, היום] יהיה קל יותר לגביו, אך למעשה קרה ההיפך והוא נסוג לאחור ושוב התנהג בספק ביישנות ספק אדישות.
עקב היותי מיואשת התנהגתי בצורה שאיננה אני, וזה גרם לי להיות מעוצבנת ומאוכזבת מעצמי. דבר אשר השאיר לי טעם רע בפי, דווקא כשהיה מדובר בפגישתנו האחרונה.
גם קינאתי שהוא התלהב מהתכונות ההומוריסטיות של חברתי, למרות שאני יודעת שהוא לא מעוניין בה. או שאולי כן? או שאולי אני סתם מעפנה? [קרוב להניח שכן].
לאחר מכן, באוטובוס חזרה, כפי שכבר ציינתי, רוח הבאסה-לייט נחתה עליי.
הבנתי שזה גרם לי להרגיש דחויה.
ובעיקר חוסר הבנתי לגביי העניין חירפן אותי:
לא רק שהוא התלהב מהיותי חכמה, היום הוא גם לראשונה התייחס לחיצוניות שלי ואמר שאני יפה ואף מספר פעמים, וגם שהוא אוהב את הגוף שלי. נוסף על כך הוא החמיא לי על

דברים שונים למיניהם בין היתר [שיער נעליים וכו'].
אם כך, אז מה הקטע?!
שלא נדבר על המסרים הכפולים שהוא העביר לי וכו'.

בנוסף, חברתי גרמה לי לחשוב על צד מעניין: הוא בא ברגל בכדי לפגוש אותנו. מדובר במרחק סביר עד מכובד. ואף אחד לא היה עושה זאת עבור רק ידידה, ועוד לשעה וקצת בלבד. ובנוסף, הוא בעצמו אמר לי שהוא בא כי הוא היה "מת לראות אותי".
אגב, סתם לשם הפרוטוקול, נכון שעיקר העניין שלי בו מסתכם במראהו החיצוני, אך אני סבורה שהוא ממש חמוד ואני אוהבת במובן מסויים את היותו שומר על 'פרופיל נמוך' והחיוך החמוד שלו וכו'.
כמובן שכל אלה לא מספיקים לאהבת אמת וחבר רציני וכדומה, אך למזמוז הגון בהחלט כן.
נוסף על כל אלה היום חשתי מכוערת. זה לא היום שלי.
למרות שהוא התעקש בתוקף שאני יפה ולא הבין על מה אני סחה.
בכלל, התחילו איתי ברמות מטורפות, זכיתי לתשומת לב עצומה, מחמאות מכאן ועד הודעה חדשה, ואני חייבת להודות שחוץ מחיזוק מינימלי לאגו זה לא שינה לי בשיט.
אני כאילו יודעת, אבל לא חושבת כך.
נסו להבין.
ובאותו עניין, אני מאוד מעריכה את חברתי על כך שלא רק שאינה מקנאת על כך שאני זוכה ליותר תשומת לב ממנה, היא אף מפרגנת ותומכת בכך, עקב רצונה להעלות לי את הבטחון העצמי. זאת חברה טובה.
אגב, היו דברים רבים שממש עיצבנו אותי אצלה עד רמה של אי-נוחות, ובכל זאת אין בנאדם שלעולם לא נמאס לי ממנו גם לא באופן אינטנסיבי חוץ ממנה.
יש דברים רבים אצלה שמפריעים לי, וזה לגיטימי לחלוטין כי שתינו מאוד שונות בתחומים רבים, אך אחד הדברים שהכי מפריעים לי הוא השקפות העולם שלה.
אני לא סובלת את התמימות וההרגשה הנינוחה שאופפת את כל תפישותייה.
זה ממש מחרפן אותי, כי מדובר אצלי בנושאים רגישים.
עוד הגעתי לאחרונה למסקנה שעד היום לא מצאתי חבר מכיוון שלא מצאתי מישהוא שמתאים לי.
כלומר, זה הרי היה ברור מאליו וכו', אך אני מתכוונת שהבנתי שזה לא העניין החיצוני [הרי הוא לא מהווה בעיה, בכל זאת..] אלא עניין האופי.
אני כ"כ חסרת תקווה לגביי האנשים עד שאני למעשה לא מאמינה שיש אשכרה מישהוא שמתאים לי ואני אהיה מרוצה ממנו וההתפשרות שלי לגביו תהיה מינימלית [או לפחות לא

שאמצא]. תובנה זו מסבירה את התפשרותי חסרת-התקדים במקרים קודמים שלי עם המין השני.
ציפיותיי נמוכות מראש.
וכמובן, אני גם מזלזלת מאוד, באופן בלתי נמנע מעניין זה.
נגיד למשל, חברתי נדהמה מהיותו נעל, אך לי הדבר לא היה חריג כלל וכלל מכיוון שאני מרגישה חכמה מרוב האנשים ורגילה ולמעשה את רוב הילדים בגילי הם בעיניי טיפשים, או

לפחות לא חכמים.
חברתי, לעומתי, איננה סבורה כמוני.
אגב, מצד אחד רציתי לחזור אל ביתי בגלל שאני ילדה של בית וזקוקה לתנאים שלי וכו', אבל מצד שני ממש לא בגלל שרציתי מנוחה מאורח החיים האינטנסיבי שלי [סיבה שבגללה שמחתי לרדת לאילת] וגם מהוריי.
איך שחזרתי זכיתי לטעימה מהם. זה היה מדכא להפליא.
גם מדכא אותי שבקושי התגעגעתי לחתולה שלי, שבדר"כ אני מתה מגעגועים כלפייה. ובנוסף, חל פער גדול מאוד בין דברים למיניהם שקשורים לאורח החיים הקבוע שלי [סדרות

עיתונים וכו'] שאין לי מושג כיצד אצליח להדביק.
יש לי חסך מהותי באהובי ואני מתכוונת לחזור להקדיש לו זמן רב, מכיוון שאני סבורה שעברתי את הגמילה בהצלחה.
נוסף על כל אלה, התגעגעתי מאוד לשתי חברותיי הטובות. חשבתי עליהן ללא הפסק.
וגם הבנתי שאני מתגעגעת לאנשים אחרים שהיו פעם בחיי ודי נעלמו עקב התקרבותי לחברותיי הטובות. זה מדכא אותי בצורה לייט שהיא.

 

ובתוך כל אלה, אני מתגעגעת אליו [כן, הוא].
לא ראיתי אותו כבר חודשים רבים ואני מעוניינת לפגוש בו.
לא מדובר בכוונות כלשהן, פשוט הנני סבורה שזה מחדל. כמה אפשר להסחף.
הוא לחלוטין לא מעורב בחיי, ודווקא באופן אירוני הוא "חזר לחיים" בצורה אחרת, דרך חברתי.
שמצד אחד אני מקנאת בה בצורה מינימלית שהיא, ומצד שני לא מזיז לי, כי כידוע הוא כאילו אינו קיים בחיי.
אני פשוט זקוקה לישן והמוכר וכו'.
אגב, חברתי סבורה שהיא אינה רואה את האובססיביות שלי לגביו מתמוגגת לחלוטין ושהדבר ניתן לדליקה בכל עת.
זה די מדכא במובן מסוים למען האמת.

 

אגב, רק שלא אתחיל להיות אובססיבית לגביו. מדובר בצרה צרורה מכיוון שרוב הסיכויים שלא אפגוש אותו יותר.
זה מבאס אותי. חבל.

  

נמאס לי מנושא הסיגריות.
כאשר אני מעשנת בעת שאני חשה צורך אינני מתחרטת כ"כ על שעישנתי, אך כשאני מעשנת כאשר אינני באמת זקוקה לכך, אני מתחרטת, כועסת ומאוכזבת מעצמי.
כעת אינני מרגישה כ"כ צורך עקב החופש, להלן חוסר לחץ [למשל, מלימודים].
תסיקו את המסקנות לבד.

 

וואי, חפרתי.
טוב נו. מותר לי.


נ.ב- בקושי ישנתי אתמול בלילה, וכעת כמעט ארבע. כמה מאכזב, דווקא קיוויתי שאלך לישון מוקדם ואקום מוקדם.
ועוד:
עם זאת, יש לי הרגשה טובה מסויימת וזאת בגלל חברותיי הטובות. הן באמת אוהבות אותי.

נכתב על ידי Satisfaction. , 19/7/2007 03:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Pieces Mended


אז אני בחופש הגדול כבר שבוע ומעט, וממש נחמד לי :)
לא כי מתרחשים דברים מעניינים ובומבסטיים, אלא פשוט כי יש לי מנוחה. אני יכולה לעשות מה שבא לי ומתי שמתחשק לי, וזה היה חסר לי כ"כ.
תמיד בעת ביה"ס אני מרגישה שאני בירוץ וכל הזמן יש בי הרגשת מתח ולחץ, מעין ענן מחויבות גדול שאופף אותי.
אני מתעבת את ההרגשה הזו, כי היא מכניסה אותי ללחץ מתמיד, ולו המינימלי ביותר.
למען האמת עדיין לא עיכלתי לחלוטין את העובדה שאני חופשייה לחודשיים הקרובים.
אני שונאת את הקטע הזה, מכיוון שלאחר שאני מפנימה ומעכלת קשה לי לעשות טרנספר בראש ללימודים.
יש לי כמה תוכניות מרכזיות לחופש, ואני שמחה על כך מכיוון שהן גורמות לי להרשות לעצמי להיות נינוחה, חדל הרגשה שמא לא ניצלתי את החופש כראוי. מקווה, לפחות.
תמיד יש מיליון דברים שאני דוחה ומחכה לחופש, למעשה הזמן שבו אוכל לבצע הכל [כפי שנאמר בערוץ הילדים- כי זה החופש הגדול], אך המרץ שלי מסתיים בראשיתו ואח"כ הכל

נגרר ונדחה ואני מאוכזבת מעצמי.
מתעבת גם את הקטע הזה.

 

נקלעתי היום לויכוח עם אבא שלי, ויכוח ישן למעשה.
הוויכוח, אני מניחה, לא ייפטר לעולם מכיוון שכל אחד בטוח לחלוטין שהוא הצודק והשני טועה.
כמובן, אלא מה, שאני היא הצודקת פה, כי אבא שלי אדם אגוצנטרי שלא מבין מהחיים שלו.

אני שונאת לחיות איתם ונמאס לי מהשטויות שלהם.
העצבים שלי הגיעו כבר ממזמן לנקודת רתיחה.
לא שלמישהוא אכפת שהקומקום כבר התנפץ ממזמן.
אני פשוט מאוכזבת שאלה הם ההורים שלי.


אתמול, בעת שיחה עם חברתי, הבנתי כמה הערך שלי בעיניי הוא ירוד.
למרות שיש בי הערכה כלפיי עצמי וכו'.
בכל זאת, אני פשוט לא רואה את עצמי כנכס.
אני לא באמת סבורה שצריך לעבוד כדי לקבל אותי, אני גם לא באמת חושבת שזכו בי.
כנראה.

 

בימים האחרונים הכל מעצבן אותי, ללא סיבה מיוחדת, וגם יש בי אי-סיפוק תמידי.

כאילו משהוא חסר לי.
אני שונאת לחוש כך.
הרבה דברים לא-לרוחי ולא מסבים את דעתי.
אני סבורה שה"חתיכה החסרה" היא חבר.
:|

בנוסף לכך, במקביל, מתרחש אצלי סוג של "משבר" לגביי אהובי.
המוזיקה נעשתה חרושה מבחינתי, ואין לי דבר-מה חדש לגביו במובן היותר מופשט.
זה מדכא אותי במובן מסויים, אני ממש צריכה אותו ואפילו מתגעגעת. מגוחך ככל שיישמע.
אני מרגישה שהוא חסר לי ואני זקוקה לו.
גם מדכא אותי שלעולם לא אוכל לפגוש אותו.

 

יש לי חברה ששונאת את החיים וטוענת שלא אכפת לה לקפח את חייה.
זה ממש מעצבן ומדכא אותי, מכיוון שהיא נותנת לי את ההרגשה שלא שווה להשקיע בה וכל דבר שנוגע אליה הוא חסר תקווה.
הרי היא במילא לעולם לא מרוצה.
אני שונאת אנשים שלעולם לא מרוצים.
נוסף על כך היא כולה אדישה, ואני גם שונאת אנשים אדישים.
אני אוהבת שמרגישים, אני אוהבת להט, אני אוהבת שחיים.
איך אפשר לעזאזל להיות אדיש?!
אני לעולם לא אדישה. יש לי דעה על כל דבר.
יש לכך חסרונות, אבל לפחות אני חיה.

 

אני מתגעגעת לאנשים ולתקופות מסוימות.
לא שהתקופה הנוכחית לא טובה, חס וחלילה.
פשוט, חבל?

 

נמאס לי להיות בת.
מישהוא פה אמר טרנסקסואל?
סתם.


 

נ.ב- בימים האחרונים הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להפטר מהבלונד.

ובאותו הקשר חיצוני:

ביומיים האחרונים אני מרגישה מכוערת.

ולא, לא עוזר שאומרים לי שאני יפה.

וגם ממש נמאס לי להתעסק בעניין האוכל.

אני מתעסקת בזה באינטנסיביות כבר שנים רבות ויצא לי כבר מכל החורים, תרתע משמע.

זה מה שקורה כשכולם נדבקים בקדחת הרזון ב"חוכמה יתרה".

נכתב על ידי Satisfaction. , 9/7/2007 01:38  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSatisfaction. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Satisfaction. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)