לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Elsewhere


עלולה להכיל בוטנים.

Avatarכינוי:  מטאפורית

בת: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
242526272829 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2008

פחם.


השבוע עד כה היה מורט עצבים ואין ערובה לכך שהוא אי פעם יגמר, כל יום נמשך ונמתח כמו סירופ מייפל.

 

בנוסף, אני מגלה שקשה לי לנהל בלוג. בכל פעם שאני נתקפת צורך עז לשתף אלמונים פלונים ברגשותי ומחשבותי לא יוצא לי יותר ממשפט אחד.

 

אין לי סבלנות לדבר על עצמי, ואולי זה בעצם דבר טוב.

 

יכולתי לספר על השיחה עם רוני.

ועל פרידה מדוד.

ועל הביקור בירושלים.

ועל טום.. כל כך הרבה יש מה לספר על טום.

הייתי יכולה לספר על הרחוב הסואן שלתוכו בכיתי, נטולת אינטימיות ותקווה.

הייתי יכולה לספר על הסיגריה ההיא שחלקנו על המדרכה ההיא שלא הרגשתי, הרי ריחפנו בין אלפי שמשות וירחים, לא?

 

הייתי יכולה, אבל לא אעשה את זה.

ערב טוב.

 

 

(פח''ם- פוסט חסר משמעות.)

 

נכתב על ידי מטאפורית , 26/2/2008 19:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדברים הקטנים.


זה בדברים הקטנים.

כוס הקפה שלך (שלושת- רבעי מים רותחים, חצי כפית סוכר) מתקררת על השיש. אתה לא תגיע לארוחת הערב (מרק אפונה, סלט תירס ופרוסה של עוגת שבבי שוקולד).

אני לא מסוגלת להוציא את הזבל, קופסאות הוינסטון האדום שלך, ותשבצים חצי פתורים ממוספי שישי עדיין שם, כהוכחה וזכר לכך שהיית גם אתה. פעם.

אני לא מסוגלת להירדם בסרטים כמו פעם (מי, הרי, יטרח לגלות לי את שבסוף האהבה גברה על כל המכשולים, וג'ק ונערתו היפה חיו באושר ועושר?).

אני לא מסוגלת לנשום, לפעמים.

אני לא מסוגלת להוציא את הסימניות מספרי המתח המטופשים שהתעקשת לקנות (עמ' 16, עמ' 48, עמ' 30, עמ' 211).

 

אני מתעקשת להספיד אותנו ולא אותך.

 

נכתב על ידי מטאפורית , 19/2/2008 21:21  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנקדוטות קצרות.


("חזרת."

"כן. פקפקת בזה?"

"לרגע")

 

השיחות שלי עם טום קלועות בצמה מפותלת של פילוסופיה ואניגמטיות וככה אני אוהבת את זה.


 

אני אוהבת שירי אהבה למשוגעות. אני אוהבת שמקדישים לטירוף את הפיוט המגיע לו.

 

היום ההוא בשלוותה, עם התור הלא נגמר, וההורים המודאגים שכלאו בינהם ילדים אבודים על כיסאות נוקשים מפלדה קרה. מזכירות הממושקפות עם השיער הצבעוני ("הן נראות הלא שפויות" לחשתי לאמא החיוורת, המותשת לאחר הלילה האיום ההוא בבית החולים), המגזינים הקרועים משנות התשעים, הנער היפה שישב מולי וגירד קלות והביט בשעמום (או אולי סתם ייסורים בנאליים) בכפות ידיו, הפסיכיאטר השמנמן עם המבטא הארגנטינאי ובובות הפוני המגוחכות על אדן חלונו, הגדר הלבנה, הדשא המעושב, העצים הזוהרים, האובדנות.

 

ה-28-29 בינואר עבר והנה אני פה. כבר לא נרקוטית ואבודה.

אולי אפילו לכבוד וולנטיינ'ס יוקדש לי איזה פזמון.

 

 

נכתב על ידי מטאפורית , 14/2/2008 20:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למטאפורית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מטאפורית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)