("חזרת."
"כן. פקפקת בזה?"
"לרגע")
השיחות שלי עם טום קלועות בצמה מפותלת של פילוסופיה ואניגמטיות וככה אני אוהבת את זה.
אני אוהבת שירי אהבה למשוגעות. אני אוהבת שמקדישים לטירוף את הפיוט המגיע לו.
היום ההוא בשלוותה, עם התור הלא נגמר, וההורים המודאגים שכלאו בינהם ילדים אבודים על כיסאות נוקשים מפלדה קרה. מזכירות הממושקפות עם השיער הצבעוני ("הן נראות הלא שפויות" לחשתי לאמא החיוורת, המותשת לאחר הלילה האיום ההוא בבית החולים), המגזינים הקרועים משנות התשעים, הנער היפה שישב מולי וגירד קלות והביט בשעמום (או אולי סתם ייסורים בנאליים) בכפות ידיו, הפסיכיאטר השמנמן עם המבטא הארגנטינאי ובובות הפוני המגוחכות על אדן חלונו, הגדר הלבנה, הדשא המעושב, העצים הזוהרים, האובדנות.
ה-28-29 בינואר עבר והנה אני פה. כבר לא נרקוטית ואבודה.
אולי אפילו לכבוד וולנטיינ'ס יוקדש לי איזה פזמון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטאפורית