פרה ליקקה אותי

נראה לי שפעם אחרונה שכתבתי פה היה ב2008 .... לא כתבתי בכלל אולי שלוש שנים, הייתי כותבת בשביל עצמי בעיקר אבל גם כדי להגיד משהו שיום אחד יעזור למישהו אחר, יעזור במובן של אני לא רוצה להגיע למקום הזה שהיא מדברת עליו או יעזור במובן שיש משהו בדבריה, הרי כולנו תיקונים של טעויות, טעויות של אחרים, של ההורים, של חברים, של הטלוויזיה אפילו ושל עצמנו כמובן.

לרוב אנחנו נמנעים מלחזור על אותם פעולות שעשו לנו כבר רע בעבר, מבין סוגי הטעיות בראש הרשימה (לדעתי) מיד יהיו טעויות עם אנשים, יחס מסויים שקיבלנו ולא עשה לנו טוב, אם נראה מאפיין שיזכיר לנו את היחס הזה באדם אחר, חדש ורענן אז כנראה שמיד ניצור ריחוק מסויים ממנו. או פחד מסויים שחווינו (בשבילי זה תמיד יהיה כלבים) לא משנה כמה שעות התנדבות אני אבלה ב"תנו לחיות לחיות" ברגע שאני אראה כלב בלי רצועה אני אקפא.

אז אחרי שרונית מתה הבנתי שהייתי אדם לא יעיל בהעברת הטעויות שלי או בתיקונם בכל אופן... לא שאני מאמינה שהיא יכלה ללמוד ממני כל כך הרבה שזה היה מציל את החיים שלה (היה לה הרבה יותר מה ללמד אותי) אבל בתוך תוכי פשוט קיוויתי שאולי קשר אנושי מלא בשברים ממלא את החלל של העבר כאשר מרגישים צורך לתקן משהו בעצמנו... ואז היא לא היתה יותר.

הכעס כל כך מילא לי את הראש שפשוט לתקופה ארוכה מאוד לא היה בו מקום יצירתי, הפסקתי לכתוב או לצייר ,עברתי לירושלים, קיפלתי את כל הדפים וצבעי האקריל וחיכיתי שהמוזה שלי תבוא לרכך לי את הלב מעט.

אני שונה, שונה בהרבה מאז ושוב פותחת את המירוץ לחיפוש עצמי שהשלמתי אי שם ב2008. די להתחבא מאחורי "יום אחד"!