לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבחירות הנעלמות של חיינו



כינוי:  שיה

בת: 41





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2006

מסיבת רווקות


ביום שלישי היתה מסיבת הרווקות של שימרית.

שמחתי מעצם העובדה שהיא חשבה עליי, אפילו שהיא לא התקשרה אליי בעצמה (למעשה, היא עדיין לא החזירה לי טלפון מאז תחילת אוגוסט), ומיהרתי יש לתכנן מה אביא, מה אלבש, מה אקנה לה מתנה. הכל כדי לעשות עליה ועל החברות שלה רושם טוב וכדי שאהיה מיוחדת בעיניה.

נכון, זה מוזר, אבל שימרית משפיעה עליי חזק יותר מאשר כל אדם אחרבנושא הזה. כשאני חושבת עליה, אני חושבת על אהבת דוד ליהונתן:"טובה אהבתך לי מאהבת נשים". ובאמת אני משתדלת למצוא חן בעיניה הרבה יותר משהייתי מתאמצת בשביל כל גבר, או כל בנאדם אחר לצורך העיניין (חוץ מבח"לי).

אז קניתי לה צמיד כסף במגנוליה עם אבני סבורבסקי (ככה כותבים את זה?) לבנות/שקופות על 3 שרשראות מחוברות. משהו גם קלאסי, גם מגניב, גם יפה וגם מתאים להכל (בעיקר לשמלת כלה אם היא תבחר לענוד אותו ביום הגדול).

החלטתי לא לדפוק הופעה אלא להתספק במכנס בד רחב בצבע ג'ינס שהוא קז'ואלי ועם זאת מיוחד ובחולצה צהובה מTNT עם הדפס כחול ושרשרת עם חרוזים כחולים (ששימרית קנתה לי לפני כמה שנים ליומולדת).

אתי (אשתו של בן-דוד שלי, גיסתה של שימרית. היא זאת שהתקשרה להגיד לי על המסיבה) שאלה אותי אם אוכל להכין פשטידה. אבל מאחר ולא היה לי זמן ולא היו לי האמצעים, הכנתי פסטה ברוטב שמנת ובטטה. משהו דה-בסט.

וכך עשיתי לי את דרכי לגבעתיים. הזמינו אותי לשעה 20:00, אז כמובן שיצאתי מהבית רק ב-19:55 כדי שלא אהיה הראשונה להגיע. למרות שהגעתי ממרחק של 40 ק"מ בלבד (כל השאר הגיעו מירושליים) הספקתי לטעות בדרך פעמיים (בתוך גבעתיים! אז זה לא נחשב! כי אני לא מכירה את העיר), אבל בסופו של דבר מצאתי את המקום והגעתי באיחור של שעה תמימה.

הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שהאוכל שהכנתי לא יצלח לכלום מאחר וכל אחת הביאה כל כך הרבה אוכל והן כבר עברו את שלב הטעימות. בכל זאת שמתי את הפסטה ואת עוגת הגבינה על השולחן.

הדבר השני שהבחנתי בו היה שהלבוש שלי דווקא היה במקום, כי רוב הבנות נעו בין לדפוק הופעה דרך המראה השכונתי של ג'ניפר לופז (מכנסיים קצרצרים וסטרפלס) עד למראה של עכשיו-התעוררתי-אז-שמתי-עליי-משהו-וירדתי-לקנות-חלב-לנס-קפה והשיער עשוי בהתאמה.

חלק מהבנות הכרתי כי הן למדו עם שימרית ואני הרי הייתי דבוקה אליה עד גיל 13.5 וחייתי דרכה (מילולית). אבל את רובן לא הכרתי. היו שם בערך 20 בנות (!) וכולן חברות ממש ממש טובות שלה (היא מסוג הבנות שכולן רוצות שהיא תהיה החברה הכי טובה שלהן) וכולן היו ממש מגניבות! ומה שהרגשתי לא היה קנאה, באמת שלא, אלא יותר תחושה של החמצה על למה לא השכלתי להפוך את חיי לכאלה מעורבת במוטיבציה לקום ולעשות משהו שחיי יהפכו גם כן לכאלה.

פיפסתי את ההתחלה, כך שהגעתי בשלב שכולן כבר סיימו לאכול ורק נשנשו למען ישבעו עיניהן. והתוצאה היתה שאני לא יכולתי לאכול. האוכל נראה מעולה! היה אפילו סושי צמחוני, אבל אני לא אוהבת לאכול בד וגם הייתי מסוחררת מהערב המקסים ומהאוירה המתוקה שלא התחשק לי להרוס את זה.

אז ישבתי ודיברתי קצת עם הבנות. רובן אפילו לא שמו לב לקיומי. אני גם בד"כ לא מוצאת את עצמי במקומות כאלה, אבל לפחות היתה לי אתי לדבר איתה בהתחלה. אתי ישבה ודיברה עם עוד מישהי והן דיברו על בן דוד שלי (אח של שימרית) וחברים שלו. כך שמעתי לראשונה שבן דוד שלי התחזק בדת. סבתא שלהם נפטרה בתחילת מאי. האישה הזו היתה יותר מסבתא בשבילם. קודם כל, הם גרו אצלה ואח"כ איתה כל ימי חייהם. דבר שני הם הנכדים שלה מבתה היחידה כך שהיא אהבה אותם ללא גבולות, היא גידלה אותם וטיפלה בהם והיתה יותר כמו אמא שניה, אבל כזו שלא מחנכת. היא גם היתה די צעירה. אפילו 70 לא היה לה. מותה היה די פתאומי, 3 חודשים לפני החתונה המתוכננת של נכדתה היחידה, שימרית, והוא הכניס את כולם להלם. היא נכנסה לניתוח ופשוט לא התאוששה ממנו והוא מוטט לה את כל המערכות (אגב, היא עישנה למעלה מ-40 שנה וזה הרס לה את הריאות, את הלב ואת העורקים ובזמן הניתוח כל המערכות האלה קרסו). בגלל שאין לה בנים, בן דוד שלי, שהוא הנכד הבכור שלה, לקח על עצמו לומר עליה קדיש במשך שנה שלמה. מסתבר שכל החברים שלו שאני זוכרת כחבורת ערסים רעשניים חזרו בתשובה. רובם נהיו ממש שחורים והחבר הכי טוב שלו גם חזר בתשובה, אבל הוא כיפה סרוגה. בגלל הנדר הזה, בן דוד שלי התחיל ללכת לבית כנסת 3 פעמים ביום (כל הכבוד על המשמעת העצמית!) והתחיל לשמור שבתות וחגים, ולאתי זה קשה כי כל התהליך בא לה מאוד בהפתעה וכי ההורים שלה גם חזרו בתשובה כשאבא שלה התחזק יותר מאמא שלה ובגלל זה הם נפרדו בסופו של דבר. אז היא די חרדה שהסיפור הזה יחזור על עצמו. אבל היא אמרה שבן דוד שלי דווקא חמוד מאוד בקטע והוא אמר לה שמה שהוא עושה לא מחייבאותה. אבל לה יש בעיה עם זה. קשה לה לנסוע בשבת כשהוא לא, להדליק אור, לראות טלויזיה. בפלאפון היא מדברת רק כאשר הוא לא בסביבה.

מצד אחד מאוד שמחתי בשביל בן דוד שלי שהוא ככה מצא את דרכו, כי כל החיים הרגשתי שהם כל כך אוהבים את המסורת ואת הדת והם פשוט חוששים מידי להתקרב. מצד שני, הבנתי את אתי. היא לא התחתנה עם בחור דתי. היא התחתנה עם בחור מסורתי-לייט ופתאום  לשנות ככה את אורח החיים מרגיש כמו הפרת חוזה. אבל בע"ה הם יצליחו להתמודד עם זה ולהגיע לאיזון.

אתי גם סיפרה לי שהחבר הכי טוב של יניב חזר בתשובה ומחפש בת-זוג. מייד נידבתי את כיבשתי, חברתי הטובה, שגם היא מחפשת מכסה דתי מזה זמן מה. היא בת 26 הוא בן 30. הוא ירושלמי, היא מתה על ירושליים. נשמע טוב- לא? אז סיכמנו שבחתונה היא תראה לי מי הוא ואני אחליט אם לתת לו את המספר שלה או לא.

תוך כדי שאנחנו יושבות ומפטפטות אמרה ליבת, החברה הכי עתיקה של שימרית (שהיא גם הטריגר למרחק בינינו, ולא באשמתה-חס וחלילה- אלא באשמתי בלבד) שיש בתוך הבית פינת יצירה. כל אחת צריכה להכין לשימרית "פרח" להכניס בתוך עציץ וככה יהיה לה משהו מיוחד מכל אחת מאיתנו. אתם מבינים איזה מגניבות הן? מהסוג שלא מנסה להיות מגניב ודווקא משום כך הן הכי מגניבות בעולם!

אז אחרי איזה חצי שעה נכנסתי עם אתי לבית והיו שם מלא חומרי יצירה: כדורי קלקר בכל מיני גדלים, חוטי מתכת צבעוניים, חרוזים, גרביונים צבעוניים כאלה, צבעי גואש, מכחולים, גומי סול, חומר מילוי ודוקים ממתכת. לא ידעתי מה להכין, אז הכנתי את הדברים הכי בנאליים: פרת משה רבנו וארנבת.כולן דווקא התלהבו מזה מאוד ואמרו שאני הרבה יותר יצירתית מהן. כעבור שעה  וחצי של התעסקות שמתי לב שכבר נהיה מאוחד וגם מוציאים את הקינוחים (שוב - עוגת הגבינה שהבאתי נותרה מיותמת) ואני הצעתי לעשות פתיחת מתנות. ההצעה התקבלה.

עשינו מעגל של כסאות על הדשא כששימרית יושבת כמוסן בראשו. כל אחת היתה צריכה לספר על זיכרון ממנה ולהביא לה את המתנה בתורה. ואז גיליתי כמה דברים:

החברות שלה אוהבות אותו לפחות כמו שאני אוהבת אותה.

תשומת הלב שקיבלתי ממנה והקשר המיוחד שחלקנו בילדותנו לא היו יחודיים רק לי ולה. היא פשוט כזו.

היא הרעיפה על כולן את אותה אהבה ואת אותה ההשקעה ואת אותה תשומת הלב.

לכולם היא שלחה מכתבים והכינה מתנות במו-ידיה ליומולדת (אגב, כולן שמרו את המתנות שהיא עשתה להן כי הן היו כל כל מושקעות ומוצלחות ולא משהו עלוב) וכולן החזירו לה בדיוק את אותו הדבר.

מה לומר לכם? זה גרם לי להרגיש הכי פחות מיוחדת בעולם. הסתכלתי מסביבי על כל הבחורות המדהימות האלה וחשבתי שוודאי נפלה כאן טעות. איך אני הגעתי הנה? אפילו ברכה למסיבת רווקות בקושי הצלחתי לכתוב לה.

עברנו כל 20 ומשהו בנות. כל אחת חשפה עליה צד שלא הכרתי ועם זאת שידעתי עליו כל הזמן. היא פשוט מושלמת. היא פשוט האדם המושלם. כולן סוגדות לה וכולן מעריצות אותה (ובכללן אני, כמובן) והיא כל כך מושלמת שהיא אפילו לא קולטת שהיא מושלמת! היא חושבת שהיא בסה"כ אדם ממוצע שחי את חייו הממוצעים, לא מתנשאת, לא מתנפחת, משיבה לכולן את אותה האהבה שהיא מקבלת ומצליחה לתת לכל אחת את ההרגשה שהיא מיוחדת במינה בעיניה.

אני הייתי שתיים לפני הסוף. אפילו המתנה שלי כבר איבדה מיופיה בעיני. עוד חברות חוץ ממני הביאו לה תכשיטים מיוחדים. כל בת הציגה כמה זמן היא מכירה את שימרית וכשהגיע תורי אמרתי שאני מכירה אותה כל חיי. כבר מהבטן. וליבת די התמרדה, אבל הבינה שאני צודקת. ואז ביקשו ממני לומר משהו מיוחד נוסף ולא הייתי מסוגלת. פשוט נאלמתי דום. הרגשתי לוזרית ברמה שעברו לבאה בתור.

ואז הגיעו לליבת. ליבת אמרה שהיא מכירה את שימרית כבר 22 שנה מאז שהן היו ביחד בגן ומאז לא נפרדו עד תקרית ל"ג בעומר בכיתה ח'. אז בנות שאלו בסקרנות:"מה היה בתקרית ל"ג בעומר?" ואני כבר ידעתי את התשובה לזה. שימרית ענתה בצחוק שהיה לי ברור שהיא מתכוונת לכל מילה:"ליבת בגדה בי!"

וליבת ענתה בצחוק שגם כן היה ברור שהוא רציני ביותר:"אני לא בגדתי בך!"

"את בגדת בי, חד וחלק!" צחקה שימרית. ואני התכווצתי לי בכסאי. ליבת אמרה שאחרי המריבה הזו היא ושימרית לא חזרו להיות אותו הדבר כמו פעם. "גם אנחנו!" רציתי לצעוק. אבל שתקתי.

ליבת המשיכה לומר שהרבה אנשים ניסו לפייס ביניהן ולא הצליחו, ואז שימרית אמרה:"אפילו שיה ניסתה!" אבל הפעם היא לא אמרה את זה בטון חמוץ, כאילו עשיתי משהו רע, אלא דווקא בהערכה, ואני התפלאתי על כך. כי אחרי שהיא גילתה שדיברתי עם ליבת היא שלחה לי מכתב זועם ביותר שבו היא הודיעה לי שאנחנו מפסיקות לדבר. וזה היה בעצם לעולמים. כך איבדתי את החברה היחידה שהיתה לי באותה התקופה. אפילו כעבור חצי שנה כשנפגשנו בבית של סבתא שלנו לליל הסדר היא לא רצתה לדבר איתי והדודים ניסו למשוך אותה בכוח אליי והיא התנגדה ומשום שאני רציתי לחבק אותה כל כך ולהשלים איתה נפגעתי והתנגדתי גם אני. מרוב העלבון כבר לא השתתפתי באירועים משפחתיים. המחשבה על התעלמותה הגלויה ממני המיטה עליי אימה. השלמנו רק כעבור שנתיים וחצי מאז. אני זוכרת שזה יה איזה חג. חוה"מ פסח או יום העצמאות. אני לא זוכרת אם ההורים שלי הביאו אותי לשם במרמה או שהגעתי לשם בכוונה תחילה להשלים איתה.

מה שאני זוכרת הוא שישבנו בחדר המגורים כולנו יחד, ואז פתאום כולם נעלמו והשאירו אותנו לבד (כנראה במטרה שנשלים) סוף-סוף. עשינו כאילו שתינו צופות בטלויזיה, אבל בעצם לא קלטתי שום דבר והייתי מודעת לנוכחותה בצורה מעיקה ביותר. ואז העזתי לשאול אותה:"עדיין לא הצלחת לסלוח לי על מה שקרה לפני כל כך הרבה זמן?" או משהו כזה. היא אפילו לא הסתכלה עליי, אבל היא אמרה בקול אנוק:"סלחתי." וככה השלמנו ונהיינו חברות שוב.

מאוחר יותר התברר לי שעם ליבת היא השלימה לא הרבה אחרי ניסיון הגישור שלי ביניהן. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני שמחה כל עוד היא מאושרת, אבל האמת היתה שנפגעתי.

אתם מבינים? עברו 12 שנה ואני עדיין מצטערת על זה שהתערבתי ביניהן. אני מצטערת על משהו טיפשי שעשיתי כשהייתי בת 13.5. על שניסיתי להשלים בינה לבין החברה הכי טובה שלה כי לי לא היו חברות וכי זיהיתי בה את האומללות והבדידות שהיתה מכורת לי כל כך מקרוב ואיכלה אותי לפעמים.

הערב נגמר באוירה טובה. טוב בעצם כל הערב היה באוירה טובה. בחצות בדיוק התקשר בח"לי. נפרדתי מכל מי שעוד היתה שם ונסעתי.

על אף כל ההערות הציניות והמרירות שלי על מהלך הערב, זה היה אחד הערבים המרגשים ביותר בחיי ואני חושבת שגם המעצבים שבהם. כן, אני אמנם בת 26 אבל האישיות שלי עדיין מתעצבת.


נ.ב. הקטע הכי מוזר הוא שבמהלך הערב עלה פתאום באויר ניחוח מוכר. ריח מיוחד. הריח של ירושליים, הריח של הבית של שימרית. שאלתי את ליבת:"את מריחה את זה?" היא הסניפה את האויר ואמרה :"כן." שאלתי אותה:"מה זה? גם אני רוצה כזה." אבל היא לא ידעה להסביר לי מאיפה זה בא פתאום. השתתקנו. לפחות אני לא מטורפת. לפחות לא הרחתי את זה לבד.

 

נכתב על ידי שיה , 3/9/2006 19:47  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





1,628
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , דת , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)