מי שופכין

ממש ברגע זה, כשברוס ספרינסטין מתנגן לו ברקע, אני יושב וחושב בחדר הסגור על עצמי. על כמה טוב לצאת עכשיו וכמה שאין לי כוח לשטות הזאת. לרוץ, לשחות, למי יש כח? לי? אבוד. הכל: החיים, הכבוד, הכבד. לא בדיוק, אבל בערך.

בן אדם כמוני, שמח במקצת, עצוב במעט, לא שפוי בכלל, פרנואיד בפרט, אל נשאר לו אלא לשבת בבית לשמוח על כמה נפלא בחוץ וכמה הייתי שמח אם איזה רגל הייתה בועטת אותי בעיטה מסובבת דרך הקיר, חודר כמו מסמר 10 של היליטי לתוך הקיר ויוצא ממנו, עדיין מסובב. בזוית של 60 מעלות, במהירות של 160 מייל בשעה,

מסתובב.

רואה איך שמיים מעוננים וקרקע ירוקה לאט מעט מתמזגים,

מסתובב.

ירוק כחול לבן ירוק, מסתבסב. והתאוצה לאט נהפכת לתאוטה והגוף לאוויר,

מסתעף.

מתנשם מתנשף, אוויר דליל ורך,

מסתובב.

לאט לאט נעלמים פרטים.

נשבר המחנק...

נפטר הדופק... נשתק הרעש.

לעיניי רק שני גושים,

ירוק וכחול. תמיד רציתי לאכול עננים.

חיש, בלאט, בלהט, שפעת,

יורד עליי משם.

אצבעות, כפות רגליים

נמשכות ומושכות

ברך וירך. נשמט,

מאבד אחיזה. יורד כגוש במימד אחד,

אך נפתח.

גבעות שופעות ירוקות מתגלות. מאיץ.

כמו נשפך. ים כחול, הרים חומים, מפלט.

נמתח. נקודות שחורות קטנות גדלות לריבועים לבנים. נספג.

נצרף.

הירוק מתפלג לכחול וצהוב,

ולאדום,

נחתכים בקווים שחורים נתחמים בצהוב ולבן שנראים כמו זהב מגובה רב. נופל.

גוש לבן נבתר, ריבועים אדומים, ואני מעליהם, גדלים, נבארים ונבררים. מאיץ.

ואני ממשיך, ריבוע אדום מתגלה כמשושה. ועליו חריצים. ישרים מצד אחד, גליים מצד שני. נשאב.

נקרב. מריח את ריח הגשם הראשון. את העשב הרטוב, את הגג. ואני כמו סילון,

חותך את האדום הארור הזה. פורץ, שובר, מנפץ, מנתץ. נוחת על הספה. לא מנתר. חוזר...

מתנכר.מתרשם מהנוף הלבן הזה, כוס, שולחן, מקלט, תמונה של קאנדיסקי, מראה. ברוס עדיין מנגן. למה?