ההפרעה שנתקוף השבוע שייכת למשפחת הפרעות החרדה. אם אין לכם יכולת הבנת הנקרא אתם מוזמנים לעבור כבר עכשיו למסך התגובות ולכתוב לי עד כמה הפוסט פוגעני ושאסור לי לעסוק בתחום הפסיכולוגיה

חרדה חברתית היא אחת מהפרעות החרדה הנפוצות ביותר ונקראת לעיתים פוביה חברתית. זו בעצם קבוצה של חרדות שהמכנה המשותף שלהן הוא שהן קשורות במפגשים עם אחרים. מי שסובל מריבוי סוגי החרדות האלו מוגדר כסובל מהפרעת חרדה חברתית מוכללת.
פוביה היא מצב נפשי של פחד כרוני או מוגזם מאובייקט או מצב המשבש את חיי הפרט. אדם הסובל מפוביה חברתית ימנע ככל הניתן ממצבים שנתפסים בעיניו כמלחיצים. מדובר במגוון של מצבים החל מהופעה בפני קהל וכלה באיטרקציה בין אישית. לפי הגישה הביהביוריסטית פוביות מתפתחות בעקבות התניה ולכן ילד שהושפל ונלעג על ידי חבריו עשוי לפתח פוביה חברתית שמקורה בפחד שיפעל באופן לא שגרתי בתגובה לגירוי מאיים ולכן יהיה מושא ללעג. השורשים של חרדה זו הם בפחד שיקרה משהו בזמן שהאדם החרד נמצא בחברת אנשים.

אף פעם לא הייתי בנאדם חברותי במיוחד. כשהייתי קטנה זה פשוט נראה לי לא נחוץ. את ביה"ס היסודי העברתי עם חברה אחת לכל היותר. בחלק מהזמן הייתי לבד וזה לא הפריע לי יותר מדי. זה לא שהייתי דחויה, לפחות לא רוב הזמן. פשוט לא ממש ידעתי איך לגשת לילדים האחרים. לא השתתפתי במשחקים שלהם כי היו לי משקפיים וכל הזמן פחדתי שהם ישברו וגם לא אהבתי מגע, אז נמנעתי מחבורת הבנות השקטות יותר שהיו עושות נעים בגב אחת לשניה בכיתה בהפסקה. בשלב כלשהו דווקא כן הייתי דחויה, עד כדי כך שהבנות המקובלות החליטו שלא מגיע לי לחיות ורצו להרוג אותי. אחת מהן אפילו ניגשה למחנכת שלנו ושאלה אותה אם היא באה ללוויה. כשהמורה שאלה לאיזו לוויה היא מתכוונת היא ענתה לה את שמי. בתור מתבגרת סבלתי מהתקפי זעם וזה כנראה התחיל כבר אז, כי במקום להתחבא בחדר המורים בסוף היום, או פשוט ללכת הביתה חיכיתי ברחבת הכניסה של בית הספר עד שכל הילדים עזבו ורבנו מכות. הן ניסו לחתוך לי את הורידים בידיים ואפילו היו לי צלקות שנשארו כמה שנים.

חטיבת הביניים היתה השיא החברתי שלי. בתקופה זו היו לי הכי הרבה חברים ונפגשתי איתם באופן כמעט יום-יומי. למרבה האירוניה החברה הטובה ביותר שלי בתקופה זו היתה האחת שניסתה להרוג אותי ביסודי. כשעלינו לחטיבה הכרנו רק אחת את השניה אז לא היו לנו הרבה ברירות. שנאתי כל רגע בחברות הזו אבל פחדתי להיות לבד. למזלי שנות התיכון היו יותר שפויות מבחינה חברתית. הכרתי מישהי שהיתה די כמוני. שקטה, משקפופרית, חכמה הרבה יותר ממני שזה טוב, כי ככה יש לאן לשאוף. אבל שתינו לא היינו יצורים חברתיים במיוחד ומשום מה גבולות הקשר שלנו היו כתלי בית הספר. מאוד אהבתי אותה אבל לא ידעתי איך הופכים מחברה לחברה הכי טובה. הרי מעולם לא היה לי נסיון בתפקיד הזה ולמרות שבשבילי היא היתה החברה הכי טובה הרגשתי שאני לא החברה הכי טובה שלה. אני לא באמת יכולה להאשים אותה אבל זה מה שעשיתי וכך התרחקנו. בהתחלה לאט ואחר כך מהר. אומרים שכדי לשנוא מישהו צריך קודם לאהוב אותו מאוד ובתקופת הצבא כבר שנאתי אותה. אבל את עצמי שנאתי אפילו יותר על מה שעשיתי ועם הזמן רק טיפסתי גבוה יותר על העץ הזה. בסופו של דבר היא הגישה לי סולם, שאוכל לרדת בחזרה. לצערי היום הכישורים החברתיים שלי כל כך מחורבנים שכל מה שאני מצליחה לעשות זה לנהל שיחה שעשויה מבערך 80% שתיקה, 12% מלמולים ו-8% קריאות עידוד לכלב שסוף סוף מצא איפה להשתין.

כשהיחסים בינינו התחילו להתקרר אני התחברתי עם חבורה אחרת. שם פגשתי את מי שהיום בין האנשים היקרים לי ביותר בכל היקום. מקום שני אחרי בעלי. מישהי שאז היתה חברה שלי היתה מאוד בעניין שלו וכעסה נורא כי למרות שידעתי שהיא מאוהבת בו התקרבתי אליו, אבל זה השתלם לי כי היום הוא החבר הכי טוב שלי והיא סתם שם ברשימה בפייסבוק. עברנו הרבה חוויות מצחיקות ומוזרות ביחד וכשאני מסתכלת אחורה לפעמים כל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור לשם. לתקופה שאמנם היתה קשה לכולנו כי חטפנו מכות כמעט כל יום מערסים, אבל היה לנו כיף. הרגשנו שהעתיד יהיה כל מה שנרצה שהוא יהיה. כל האופציות עדיין היו פתוחות.

יש לי חרטה אחת גדולה שאני סוחבת מאותה תקופה. השנים בהן לא דיברנו. לא היינו חברים ממש טובים, רק ידידים שמסתובבים באותה חבורה אבל נראה לי שרבנו והפסקנו לדבר, או שסתם התרחקנו. אני לא זוכרת איך זה התחיל אני רק זוכרת את אחת הפעמים האחרונות, אולי האחרונה, שהיינו ביחד לפני שהפסקנו לדבר. אני לא בטוחה אם הפסקנו לדבר בגלל מה שקרה בבוקר ההוא, אני לא יודעת אם הוא בכלל זוכר את זה ואני פחדנית מכדי לשאול את זה פנים מול פנים אז להביע את השאלה הזאת בכתב פה זה הדבר הכי קרוב שאני יכולה לעשות. האמת היא שאני גם לא זוכרת איך חזרנו להיות בקשר. אני חושבת שכשהייתי בצבא לא היינו בקשר בכלל וגם כשעזבתי את העיר אבל איכשהו פתאום אנחנו שוב בקשר.

כשחזרנו לדבר פחדתי לשלוח לו הודעות, כי אני מפחדת לשלוח הודעות לכולם (אין בכלל מה לדבר על לטלפן). לשמור על קשר עם אנשים זו פעולה ממש קשה בשבילי. אני לא מסוגלת לשלוח הודעה רק כדי לשאול מה נשמע ואני לא מבינה בכלל את הקונספט של לשמור על קשר. כשמישהו פונה אלי כל מה שאני חושבת זה "מה אתה צריך ממני?" ואני סובלת במיוחד מהשיחות האלו שצריך לקיים לפני שמגיעים לפואנטה. לכן כשאני צריכה משהו ממישהו אני פשוט מסתדרת בלי ואם אני ממש חייבת לדבר עם מישהו אני נלחצת מזה מאוד. הלב שלי דופק מהר וכל הגוף נכנס לעוררות מוגברת, מתכונן להילחם או לברוח. ככה זה היה גם איתו. וככה יצא לנו מין קשר בהמשכים כזה. אבל הוא היה האדם היחיד שלראות את השם שלו על הצג של הפלאפון לא גרם לי להיכנס לחרדה והיום אני גם מסוגלת לשלוח לו הודעה בלי להיכנס לחרדה. וזה אומר הרבה בהתחשב בזה שאפילו שליחת הודעה לאחי גורמת לי לחרדה קלה.

התקופה בה החרדה שלי היתה בשיא היתה בשירות הצבאי. המסגרת הצבאית מטבעה היא מסגרת שמגבירה חרדה והפרעות נפשיות אוהבות לבוא בזוגות. יחד עם דיכאון שאולי אכתוב עליו במועד אחר כדי שתוכלו לכתוב לי גם שם שאני לא מבינה כלום במה שקשור לנפש, האישיות הלא חברתית שלי הפכה לחרדתית.

תמיד אמרו לי שבצבא אני אכיר את מי שיהיו החברים הטובים ביותר שלי לכל החיים. אמא שלי הכירה בצבא את החברה הכי טובה שלה ז"ל, והבטיחה לי שגם לי זה יקרה. לא הכרתי אף אחד בצבא. כלומר, הכרתי אנשים אבל אף אחד מהם לא נעשה חבר שלי. הייתי בודדה, סבלתי מדיכאון ומקשיי הסתגלות, לא דיברתי עם אף אחד חוץ מהקב"ן. החרדה שלי הפכה לחמורה כל כך והייתי צריכה להעביר את הפלאפון שלי למצב שקט באופן קבוע, כי הצלצול שלו גרם לי להתקף חרדה. הכי גרועים היו הבקרים, כי חייבים להתעורר ממשהו והפלאפון היה גם השעון המעורר. הייתי מתעוררת ישר לתוך התקף חרדה. התחלתי לישון עם האור דולק ובאיזשהו שלב כשעשיתי יומיות עברתי לישון בחדר של אמא שלי, על הרצפה ליד המיטה שלה. מאוחר יותר התחלתי לישון באופן קבוע עם החבר וזה עזר.

כשהשתחררתי מהצבא החרדות התחילו להתמתן ואפילו נהנתי מכמה שנים רגועות. היום אני סתם בנאדם לא חברתי. יש לי את החברים שלי שאיתי עוד מהתיכון (לחטוף מכות ביחד באמת בונה קשרים חזקים) והם חברים קלים לתחזוק. נפגשים פעם ב...ולא צריך ממש לשמור על קשר בין הפגישות שזה מעולה בשבילי. בלימודים אני לא מדברת עם אף אחד ותמיד יושבת לבד אז גם שם אין לי ממש צורך בכישורים חברתיים. הבעיה היא שמיומנויות חברתיות הן מהסוג שמחליד כשלא משתמשים בהן וכך יצא שבשבוע אחד, אחרי שנים של שקט פתאום הבנתי שהמצב שלי לא מדהים בכלל בתחום החברתי.

זה היה השבוע השני ללימודים ודיברתי עם שלושה אנשים. יותר נכון להגיד שהם דיברו לכיווני ואני ניסיתי לגרום לעצמי להיות בלתי נראית. הראשונה ביקשה שאשלח לה סיכומים מהשיעור וגם שאלה שאלות על השיער שלי ואז היא עשתה משהו שאף אחד לא עשה בכל השנים שאני באקדמיה, היא התישבה לידי. לא בכיסא שליד הכיסא שלידי, אלא ממש בכיסא שצמוד אלי והיא המשיכה לדבר. לא ממש ידעתי איך לאכול את זה אז פשוט שתקתי. זה קרה גם בשבוע שלאחר מכן ואני מניחה שזה יקרה גם מחר. זה קשה כי זה גורם לי להיות מאוד מודעת לעצמי ולכל מה שקורה סביבי ולהיות ברמה כזאת של עוררות במהלך הרצאה בת 4 שעות זה מתיש.

שני האחרים היו פחות מלחיצים. היא ביקשה שאתרגם לה לאנגלית את המשימה שצריך להגיש כי היא לא מדברת עברית וקשה לה להבין. הוא ביקש ממני את רשימת הנושאים לסמינריון, פשוט נתתי לו להעתיק מהמחשב שלי אבל אז הוא התעטש והייתי חייבת להגיד "לבריאות"

באותו שבוע גם פנה אלי מישהו בתחנת אוטובוס. בגלל זה אני מעדיפה לנסוע לכל מקום במכונית, זה חוסך את כל האינטרקציה הזו עם אנשים. כשהוא שאל באיזה שעה מגיע האוטובוס רציתי להגיד "יש לי חבר!" כי נראה שזה טרנד עכשיו לענות את זה לכל שאלה, אבל נלחצתי ונתתי לו הסבר מפורט על שעת היציאה מהתחנה המרכזית, זמן נסיעה עד לתחנה שלנו, הסבר לגבי שימוש באפליקציה של האוטובוסים וגיליתי שהוא לומד הנדסה אזרחית שנה ב', עובד בחברת סלולר, שוכר דירה פה באיזור ואוהב אנימה. כן. אצלי זה או שתיקה מוחלטת או קיא של מילים ללא הפסקה.

זה היה שבוע עמוס במיוחד ולי הפעילות החברתית הזו הספיקה לשנה לפחות אבל זה לא נגמר כאן. הוסיפו אותי המון אנשים חדשים בפייסבוק (לפחות שלושה) והם שלחו הודעות. כדי להכיר. ואני לא מסוגלת לנהל שיחות כאלה, זה לא שאני לא אוהבת פשוט חסרים לי הכלים החברתיים לנהל שיחה כזאת. כששואלים אותי מה נשמע אני עונה "בסדר" וכששואלים מה חדש התשובה שלי לעד תהיה "כלום". פשוט אין לי כישורים מתאימים לשיחת חולין.

בגלל המחסור הברור במיומנויות חברתיות לא מזמן הבטחתי לעצמי שהשנה אהיה פעילה יותר מבחינה חברתית. אלו ההחלטות שלי לשנה החדשה והן כוללות מטרות ברורות