תלמידי רפואה נוטים פעמים רבות לאיבחון עצמי שגוי. הם לומדים על מגוון רחב של מחלות ומשננים סימפטומים וככל שלומדים יותר הם מזהים בעצמם עוד ועוד מהסימפטומים ששיננו.

כמובן שכפי שהשם מעיד האיבחון העצמי הוא שגוי. כדי לאבחן מחלה יש לאבחן שני סוגי קריטריונים: קריטריונים הכרחיים שחייבים להיות קיימים כדי לאבחן את המחלה, וקריטריונים מספיקים שקיומם מעלה את הסבירות להימצאות המחלה.

זה עובד גם עם סטודנטים לפסיכולוגיה.

התחלתי לא מזמן את שנת הלימודים האחרונה שלי בתואר שמשלב פסיכולוגיה ואומנות, בתקווה שבשנה הבאה אכנס כבר לתואר שני.

בגלל שזה תואר דו חוגי קורה הרבה ששיעורים נופלים באותה משבצת עם אחרים ובהיעדר מכונת זמן הפתרון היחיד שמצאתי היה להמשיך את שנת הלימודים לסמסטר קיץ ללא חופשה.

אז בקיץ למדתי פסיכופתולוגיה, שזה קורס שנושאו הוא פתולוגיות נפשיות. כבר בשיעור הראשון הזהירו אותנו מהתופעה הקסומה שהיא איבחון עצמי שגוי, חלק נפלו בפח, חלק לא.

אני כמובן הייתי מהחלק החכם כי את כל האיבחונים העצמיים בתחום הפסיכולוגיה כבר עשיתי אי שם לפני 10 שנים כשפתחתי בלוג בישרא.

בזמן האחרון יש מין טרנד כזה להכניס אנשים (הם בדרך כלל מכניסים את עצמם) לתוך המשבצת הזאת של הפרעה נפשית. במיוחד פופולריים דיכאון ו-OCD.

ישרא כאמור עלו על הטרנד כבר לפני עשור, עם כל חותכי הורידים, הפרו אנות והבלוגים הדכאוניים. אבל הם הקדימו את זמנם ואז זה לא היה סקסי כמו שזה היום.

הקלות בה אנשים מנכסים לעצמם הפרעה סקסית כזאת, היא בלתי נסבלת. פיית האבחנות מבקרת כמעט אצל כל אחד וכל באסה קטנה הופכת לדיכאון.

זה בסדר להיות עצובים, זה מותר וזה לגיטימי. אבל עצבות, גם זו המתמשכת, איננה דיכאון והאיבחון של כל דיכדוך חולף כדיכאון מוזיל את האבחנה.

מהסיבה הזאת בדיוק אנשים שסובלים מדיכאון אמיתי לא מקבלים את המענה הנכון מהחברה.

"תתעודד" הם אומרים לדכאוני. "צא מזה, פשוט תפסיק" הם זורקים לאדם שנמצא בתחתית בור הייאוש. כי הם רגילים לאבחן כל מצב-רוח עגום כדיכאון. אצל רוב הדכאוניים המדומים מופיעים סימפטומים רגשיים שמופיעים אצל כל דכאוני, אך ללא הסימפטומים הקוגנטיביים והפיזיולוגיים שגורמים לאדם הלוקה בדיכאון פתולוגי להיות לא סתם אדם עצוב. לכן אמירות מסוג "יהיה בסדר" הן הרסניות עבורו. הן רק מעמיקות את תחושת חוסר המסוגלות כי הוא יודע שהוא לא יצליח פשוט לצאת מזה כפי שמייעצים חבריו, או שינסה פשוט לצאת מזה ויכשל.

השאלה היא למה לעזאזל זה כל כך סקסי? אנשים תופסים פתולוגיות נפשיות כמשהו מיוחד, הדכאוני מואר בעיניהם באור נוגה ונצנוצי ערפדים, נפשו נראית עמוקה ומיוסרת כנפש אמן אינטיליגנטי המהרהר בשאלות הגדולות של החיים. כולנו רוצים להיתפס כאינטיליגנטים ויצירתיים בעיני אחרים, אז בוזקים מעט אבקת קסמים לדיכאון אינסטנט ותוהים על אכזריותו של היקום. זה מעצבן אותי כל כך, כי לדכאוניים בשקל האלו אין מושג קלוש לגבי איך נראים חייו של דכאוני. הם מרחפים להם בענן המלנכוליה עד שיום אחד הם יחליטו שנמאס ויחזרו להיות שמחים. אצל אדם הלוקה בדיכאון פתולוגי אין דבר מפחיד יותר מהבוקר הזה שבו הוא מתעורר שמח.

מעצבנים אותי באופן מיוחד הדכאוניים האובדניים, אלו שמאיימים כל יום שיתאבדו ובוכים על כמה שאף אחד לא מבין אותם ובמיוחד ההורים. עכשיו, אצל מתבגרים זה מסוכן כי יבבות מסוג זה, מזויפות ככל שיהיו, עשויות להצביע על בעיה אמיתית. תזהו זייפן על ידי הסירוב שלו לקבל כל עזרה שהיא כי להתאבד זו החלטה שלו. הם מעצבנים אותי כל כך בגלל שיש אחרים ששקועים עמוק בדיכאון עד שהם לא מסוגלים עוד לזכור את עצמם מאושרים, הם לא מודעים אפילו לאפשרות של לגשת ולקבל עזרה והם יוצאים כך מחיינו בלי רעש וצילצולים וללא איומים והתראות מקדימות ומשאירים אותנו להלקות ולהאשים את עצמינו על שלא שמנו לב.

אבל הדיכאון שייך לעבר ולישראבלוג כנראה יש זכויות יוצרים עליו. ההפרעה שממש באופנה היום היא הפרעת חרדה אובססיבית קומפולסיבית. מה שנקרא בעברית OCD.

בכל מקום אפשר לשמוע מישהו מגחך ואומר "זה חלק מה-OCD שלי" על דברים בנאליים כמו ארגון הספריה הביתית בסדר אלפבתי או ייבוש הכלים בסדר מסויים.

לא מזמן היתה לי שיחה על זה עם ידיד. סיפרתי על המבחן המסכם של הקורס בפסיכופתולוגיה והוא ביקש להשתמש בידע שלי:

"את יודעת, נראה לי שיש לי משהו" הוא אמר, בזמן שהוא מסתכל אל כפות ידיו. גילגלתי עיניים בהפגנתיות שהוא פיספס, כי היה עסוק בלהשפיל ראש ואמרתי בקול עוקצני

-"אין לך כלום"

"יש לי, יש לי. אני חושב שיש לי OCD" הוא מילמל בטון נעלב

קצת התעצבנתי ויריתי אליו "למה? כי כשאתה הולך על מדרכה משתלבת ואבן אחת לא בצבע הנכון זה מציק לך? כי כשמשהו לא סימטרי זה מפריע לך בעין? כי דוגמא שנקטעת בתוך רצף מעצבנת אותך?"

הוא מילמל כן בטון אפילו נעלב יותר מקודם.

המשכתי להרצות באותו טון כועס על כך שהמשיכה שלו לרצף וסימטריה נובעת מהיותו בן-אדם, שמטבענו אנו שואפים להמשכיות ולסימטריה ושזה, ידידי, ממש לא OCD

OCD היא הפרעה קשה שמתבטאת בדברים אחרים לגמרי והופכת את החיים של הלוקה בה לבלתי נסבלים. היא מורכבת ממחשבות טורדניות שהאדם לא מצליח להתנער מהן

הן רודפות אותו בכל שעות היממה ולא נותנות לו מנוח, וכדי לסלק את המחשבות המסכן מסגל לעצמו קומפולסיות שלדעתו מפחיתות את הגירוי הזה והוא חוזר עליהן שוב ושוב ושוב מתוך אמונה שאם לא יבצע אותן יפקוד אותו אסון.

"זה מה שאתה מרגיש?" כמעט וצעקתי עליו "לא" חלוש ורועד נפלט מצידו

"אבל אני עדיין חושב שיש לי"

זה לא שאני לא רגישה, פשוט יש לי סף נמוך לבולשיט