יש לי חברה שמתחתנת בקרוב ונפל בחלקי הכבוד להיות מוזמנת למסיבת הרווקות. כחלק מהמופע האומנותי הוחלט שכל אחת תשלח תמונת ילדות, מהן נכין מצגת ומשחק שתיה. היא תצטרך לזהות מי בתמנה ואם היא לא מצליחה היא צריכה לשתות. אם היא מצליחה שאר החברות שותות. בשביל זה צריך למצוא תמונה ישנה ואצלי בטח שאין כאלו, אז בסוכות כשנסעתי לאמא הוצאנו את כל האלבומים הישנים ומערב חיפוש תמונה תמים זה הפך לערב נוסטלגיה והעלאת זכרונות באוב בסגנון של "איזה שיער יפה היה ליעלי", "אני מבינה שמיכל תמיד היתה שמנה" ו-"איזה יפה הייתי פעם"

ובאמת, הסתכלתי על עצמי הגורה וחשבתי איזה ילדה יפה הייתי פעם, משהו שמעולם לא הרגשתי בזמנו.

מאז שהייתי קטנה גדלתי לחשוב שאני לא יפה. זה מה שאמרו לי (חוץ מאמא שסיפרה לי שעליי כתבו את השיר "הילדה הכי יפה בגן") וזה מה שהאמנתי.

למזלי התפתחתי בצורה שפיצתה על זה, הייתי ילדה חכמה מאוד ובאיזשהו שלב גם הוגדרתי כגאון, כי ההתפתחות הקוגניטיבית שלי היתה הרבה מעבר לגיל הביולוגי. למען העולם עצרתי את זה מתישהו והשוותי טימטום עם שאר בני הדור, אבל נשארתי שנונה ומצחיקה (לדעתי בלבד כמובן ולא אכפת לי מה אתם חושבים). חברת ילדים היא חברה אכזרית וחטפתי קצת מכות בגלל שלא נראיתי כמו כל הילדות, כי הרי בתחילת שנות התשעים כולן היו בלונדיניות עם תספורת פארה פוסט ובגדים צבעוניים ויפים. ולי היה שיער כהה וכבד שתמיד היה קלוע בצמה הדוקה ולהורים שלי לא בדיוק היה כסף לבגדים יפים. אז היה באופנה לשלם משכנתא בכל הכסף שאתה מרוויח, בניגוד להיום שבאופנה לשלם משכנתא מכל הכסף של ההורים.

אז ככה גדלתי, בשנאה עצמית וזה שהייתי שטוחה כמו קרש עד כיתה י' לא עזר.

כשפיתחתי את יכולת המחשבה האבסטרקטית התחלתי לשאול את עצמי מה זה יופי, האם יש יופי אוניברסלי או שזה תלוי תרבות, אולי זה אפילו צר יותר מתרבותיות? איך אנחנו קובעים אם מישהו יפה או לא? והתחלתי להתבונן בפנים של אנשים ולנסות למפות אלמנטים מסויימים שהם יפים ולבדוק אם אצל כל האנשים היפים מתקיימים האלמנטים האלו. הגעתי לתשובה שלילית. היה שלב שחשבתי שסימטריה היא מילת המפתח, אבל מצד אחד הבנתי שהפנים שלי די סימטריות והן לא יפות בעיני ומאידך נתקלתי בפנים שאינן סימטריות שהיו יפייפיות לדעתי. אחר כך העלתי השערה שהמדד ליופי הוא דווקא היחסים בין חלקי הפנים, אך לא הצלחתי לעמוד על יחס מדוייק. שיטת חתך הזהב התבררה כשימושית מאוד כאשר מציירים פנים, אבל היא לא מדד ליופי. וכך הנוסחא נשארה בגדר תיאוריה לא מגובשת ואני דבקתי באמונה חדשה: בכולם יש יופי ועלינו לחפש אותו.

במשך כמה שנים החזקתי בדעה הזאת, אפילו הצלחתי למצוא בעצמי דברים שאהבתי והכל היה בסדר. עד שהפסקתי להאמין בזה.

בשלב הזה התחלתי לתהות איך תופסים אותי מבחוץ. אני הרי מכירה את המראה שלי ורגילה אליו ומי שסביבי חושב שאני יפה (תודה אמא), השאלה החשובה היא איך אחרים רואים אותי?

אז ניסיתי לקבל פידבק מהחברה, העלתי תמונה לפייסבוק אבל לא התקבלה שום תגובה בסגנון של "ואווו מהממתתתתתתת". אולי עדיף כך, כי זה מעיד על חבריי שהם מנקים את המקלדת מדי פעם, וגם שהם לא צבועים. הרעיון הבא הכי טוב היה לבקש ממישהו לצייר אותי וזה גם הסתדר מעולה עם שיעורי רישום, כי בדיוק התקדמנו לציור פנים אנושיות מהחיים האמיתיים ולא מתוך תמונה.

עכשיו, הבעיה העיקרית עם לימודי אומנות באקדמיה היא שאחוז נמוך מאוד מהכיתה נמצא שם כי הוא באמת רוצה ללמוד את זה ואחוז גבוה נמצא שם כי זה הדבר היחיד שהפסיכומטרי השיג לו. לא קשה להבין מי צייר אותי באותו שיעור, כי בסופו נשארתי בכיתה לבד עם המורה ובכיתי קצת, הוא עודד אותי כי הוא בנאדם נפלא שיודע בדיוק מה להגיד. אבל הדימוי המחריד לא עזב אותי. מאז לא הסכמתי להיות מודל בשום שיעור, מהפחד שכיתה שלמה תצייר אותי כך, במקום סטודנטית אחת שצרבה בי חוויה כל כך קשה בפחם ונייר עיתון.

לסיכום, זה לא באמת משנה איך אני נראית בעיני עצמי ואיך בעיני אחרים. זה משהו שאי אפשר לשנות וגם הייתי מעדיפה שלא. אולי יום אחד אני אסתכל בתמונות שצולמו עכשיו ואחשוב בנוסטלגיה "איזה יפה הייתי פעם"

אני לעולם לא אדע איך אני נראית בעיני זר ואולי עדיף כך. לא צריך להיבהל כל פעם מחדש.