איך מפסיקים לאהוב? איך מפסיקים לחשוב עלייך? נמאס עליי שאומרים לי שיהיה בסדר, שהזמן יעשה את שלו. אני לא יכולה יותר עם המחשבות עלייך, אפילו לחלומות שלי אתה נכנס. איך להוציא אותך מהלב שלי? אני יודעת שזה אמור להתחיל ברצון שלי להוציא אותך. אבל אין לי את הרצון הזה, אין לי! איך להסביר את זה שכל הזמן יש לי סימנים, לא להפסיק, להמשיך להיות שלך ולחכות לך? וכבר אמרת לי חזור ואמור שלא תחזור, ואני ידעתי את זה. בתוכי ידעתי שאתה לא מתחרט, אתה עקשן וגם אם היית משנה דעתך לא היית אומר. מה לעשות עם הגעגועים שחותכים לי את הלב? מה לעשות עם כל הציפיות והתקוות שלי? וכואב לי כל פעם שאחת הבנות מזכירה את חבר שלה, כואב לי שהן מדברות עליהם, וזה אנוכי. מאוד. אבל מה אני יכולה לעשות? ולא רואים עליי. כך כולם אומרים. שאני נראית בסדר ושעבר והכל מצוין. אני שחקנית מעולה. האוסקר הבא הוא שלי. רק אתה ידעת לקרוא אותי. רק אתה ידעת להבחין מתי אני בסדר ומתי אני לא.
והחלומות כל כך יפים. והחלומות כל כך אמיתיים. ולקום מהם זה כל כך כואב, כל כך מציאותי, כל כך לא כמו שחלמתי וקיוויתי. וחשבתי שהטירונות תעזור לי. תעזור לי להפסיק. להפסיק לחשוב עלייך, להפסיק לאהוב אותך, להפסיק להיות שלך, להפסיק לרצות אותך. ואתה צדקת. בצבא יש פחות זמן לחשוב. אתה עסוק כל היום. אבל בין הפסקה להפסקה, אתה עולה. בשמירות, אתה עולה. בשעות ט"ש, אתה עולה.
והלוואי שיכולתי להפסיק. הלוואי שיכולתי להיות אדישה אלייך כמו שאתה אליי. הלוואי שיכולתי לא לנתח כל מילה שאתה אמרת לי, כל משפט שכתבת. ואתה כזה פחדן. אתה מפחד להתמודד איתי, פוחד להתמודד עם עצמך. אתה אפילו לא ניסית להלחם. לא היה בך עוד כוח.
________________________________________________________________________
"ציפיתי שתשלח הודעה. לא חלילה שתתקשר אלא רק הודעה של- 'שיהיה לך בהצלחה בטירונות' או משהו בסגנון. אני לא יודעת אם עדיין אכפת לך ממני [למרות שאמרת שתמיד אהיה חלק גדול ממך] אבל חשבתי שאולי לפחות כל הקטע של הצבא טיפה יעניין אותך. שאלת את מקס ביום שישי אם הוא נהנה ואיך הולך לו בטירונות. אין לי ספק שאני לא אזכה למחווה הזו. זה מוזר מדי, כמו כל התקופה האחרונה. מוזר לי לחשוב עלייך כבן זוג של אחרת, מישהי אחרת שמנשקת את השפתיים שלי, מישהי שהצד שלי הוא עכשיו הצד שלה, מישהי שאתה אומר לה שהיא החיים שלך [אם אתה בכלל מאמין בזה עדיין]. ועכשיו אני בטירונות. חשבתי לעצמי שבזמן הזה המחשבות עלייך יתמעטו. שהכאב ידעך, אבל לא. אמנם אני רק ביום השני לטירונות אבל כל שנייה פנויה היא שלך [למרות שאתה לא רוצה אותה, היא שלך]. אני עדיין לא הפסקתי לקוות שתתעשת. אני עדיין לא הפסקתי לקוות שתבין שטעית, שתרצה שנחזור על אף העובדה שזה גורם לי להיות תלויה בך. אז אולי במקום להתפלא כל פעם מחדש ולחשוב שאני דרמטית תבין שאתה הוא זה שבחר להפסיק, אתה בחרת להרוס אותנו, לא אני. וזו זכותך המלאה. לא התחתנו ולא היו לנו ילדים, אתה יכולת לבחור בכל שלב שהוא להפסיק אותנו. אבל עשית את זה בצורה כזו מפוחדת, כזו פתאומית, כזו שלא מתאימה לך. אז אל תתפלא שאני כואבת. אל תתפלא שאני עדיין בוכה. אל תתפלא שאני מחכה להודעה מסכנה, לתשומת לב ממך. אתה בחרת להיות בקרבי. בחרת להלחם ולהגן על המדינה שלנו. יאמנו אותך להיות חייל, ואתה תהיה לוחם מצוין. אתה עוד תגן על המדינה ותלמד את הפקודים שלך להגן עליה להלחם גם הם. אבל כנראה שלהלחם עלינו זה היה יותר מדי עבורך. כנראה שהדבר שהיה הכי יציב בחיים שלך, פתאום פשוט לא היה שווה את זה. אני לא הייתי שווה את זה. ואני לא יודעת אם ואיך אוכל להתגבר על ההרגשה הזו. ורק שתזכור שבכל קשר מגיעים לנקודות קשות בהן צריך לעשות בחירות ואם אתה חושב שעם נלי זה לא יקרה אתה טועה. טועה בגדול. כי בחורה כזו שידעה שאתה בקשר מחייב וכירכרה אחרייך שנה, לא שווה הרבה וביחוד לא שווה אותך. אבל ההערכה העצמית שלך היא כנראה שוב שואפת לאפס ואני מקווה שמישהו יצליח שוב להרים אותך למעלה. בקרוב יום כיפור חל, לא שהוא מהווה משהו עבורך, אבל אני את הסליחה שלי ממך לא מצפה לקבל. וגם לא מהזולה שלך. ולמרות כל הכאב והדמעות, עדיין שלך."
נכתב בזמן שמירה, 14.9.09.
______________________________________________________________________
נתת לזמן לקרות כי לא הכרת משהו אחר, בכית בכרית בהסתר ורק האמנת שאוהב הוא. וכל אותה תקופה הבאת על עצמך הסברים, חשבת זה דבר שעוברים ואחר כך יהיה לנו טוב. אם הוא ילך, אז תתני לו וכשילך את תדעי אם הוא ילך תחייכי לו, אם הוא ילך, אל תבכי. זה שלך יקשיב, לא תמיד הוא גם יחבק את כל תשוקותיו ינתק, ברגע אחד שתגעי בו. חיים עוברים לאט פתאום זה קצת עצוב לחיות, תקוות שאינן הבטחות המחר יקדם את בואך. אם הוא ילך, אז תתני לו וכשילך את תדעי אם הוא ילך תחייכי לו, אם הוא ילך, אל תבכי. אולי הכל היה משחק, בדרך למצוא את האמת והוא שתק ואת שתקת, בבטן יש משהו בועט. אם הוא ילך תחייכי לו, אם הוא ילך אל תבכי. אם הוא ילך אז תתני לו ואת תדעי כשילך אל תשכחי ותביני שזאת לא הייתה אשמתך!
_______________________________________________________________________
אבל מה אפשר לעשות עם ההרגשה המעיקה, הכואבת הזו שזו כן אשמתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
