היי אבא,

החלטתי לכתוב לך כי אני בת 21.

אני יודעת שאני בת 10 בשבילך, וככל הנראה גם תמיד אשאר בגיל הזה. ילדה חמודה ורגישה שאוהבת את אבא שלה יותר מכל דבר אחר, יותר מאת אמא, יותר מאת כולם. אני תוהה אם גם תמיד אהיה אותה ילדה שדפקת לה את החיים בצורה כה ברורה, או שתמיד אשאר הילדה שעדיין לא ברור למה לא מעוניינת בקשר איתך כבר 11 שנים.

אבל זה לא רלוונטי למכתב כרגע. אני כותבת לך כי נוצרה אצלי בעיה של ממש ולא אדע איך לפתור אותה, תהיתי אם תוכל לעזור לי.

תבין, לראשונה בחיי יש לי חבר. חבר, ממין זכר. אחרי שהייתי מאוהבת 3 שנים ארוכות בבן אדם שהיה הכי קרוב אליי שהסתבר להיות הומו, אחרי שחשבתי לי שאם אני מאוהבת בהומו ככל הנראה אני לא בדיוק חובבת גברים, אחרי שניסיתי בכל מקרה את מזלי עם כמה בחורים רנדומליים, אחרי שמצאתי לי בחורה שלא הצלחתי לאהוב ואחרי שמצאתי לי בחורה שכן, אחרי שלא הצלחתי לגמור עם הבחורה אף על פי שהיה בינינו קשר כה עמוק, אחרי שהלכתי ממנה בלי לדעת למה, אחרי שהבנתי שהיא פשוט הייתה יותר מדי דומה לי, אחרי שהגדרתי את עצמי כלסבית ועדיין הלכתי לנסות את מזלי כל הדרך בזרועות בחור די אקראי (מה שהסתבר להיות חוויה נוראית).

אחרי כל אלה, הרסתי עוד כמה דברים כשהתחלתי להתעסק עם החבר-בדרך-לפרידה של אחת החברות שלי. ואחר כך הרסתי עוד כמה דברים כשהתאהבתי בו, והוא התאהב בי חזרה. ועכשיו, הדבר הזה שיש ביני לבינו הוא הפיסה היחידה שעוד לא הרוסה ומושמדת בחיי.

אנחנו רבים כל הזמן, אנחנו מדברים על הכל ואנחנו בעיקר, כל הזמן, אוהבים המון. וגומרים. המון.

היית מצפה שבגלל כל הדפיקות המטופשת הזאת שגרמת לי בחיי יהיו לי בעיות אינטימיות איתו, שתמיד אחשוב שהוא הולך לעזוב אותי, שאני צריכה להיות מישהי אחרת כדי שיאהב אותי, אבל לא כך הדבר. כלומר, לא אשקר לגבי החשש מפני עזיבתו- אבל כמו שאמרתי, אנחנו מדברים על הנושא כל הזמן ופותרים אותו בכל פעם מחדש שהוא נקשר.

הבעיה שאני מדברת עליה שונה לגמרי ופניתי דווקא אליך כי משהו אומר לי שהיא נובעת ממך.

לפני משהו כמו שבועיים, התחלתי לשמוע מנגינה פנימית שאומרת "אבא" בכל פעם שאני איתו. זאת לא הייתה מנגינה קצבית במיוחד, אז עוד הייתי רגועה. חשבתי שאולי זה כי פתאום הפכתי את עורי ואני מעוניינת שהבחור יהיה אבא לילדיי (ילדים? אני?), או שהוא פשוט מזכיר לי אותך ויזואלית.

אבל מאז המוזיקה מתחזקת, הופכת לאט לאט למן טראנס שאני לא מצליחה להפסיק. זה כמו להיות שקועה בטריפ עצבני בלי שום יכולת להפסיק לרקוד.

וככל שהמוזיקה מתחזקת, אני מתרחקת. לא מדובר בהתרחקות פיזית, יותר כמו כניסה מבוקרת מתחת לעור של עצמי, מתחת לטחול, די עמוק.

ואני לא רוצה להתרחק, לא הפעם. כבר כמעט התרחקתי ממנו בגלל ריב מטופש לגמרי והצלחתי לעצור את עצמי ולהתקרב בחזרה. אני ממש לא רוצה שסיבת ההתרחקות תהייה אתה.

ככה חשבתי לי, שאולי אתה, בתור האחראי הראשי לדפיקות הזאת שנקראת אני- תצליח לפתור את התעלומה.

אני מפחדת שהוא יברח, כמו שאתה? אני מפחדת שאם אני לא אתן לא מספיק הוא ילך למישהי אחרת, כמוך? אולי אני מצפה שהוא יהיה תחליף לאבא האבוד שאולי גם אני, באיזה שהוא מקום, עוד זוכרת מגיל 10?

לא אדע, לפחות עד שתפתור לי את החידה.

תראה, אבא... הייתי מדברת איתך על זה, יושבים על כוס קפה או משהו כזה באיזו פינה נידחת בבית קפה, אבל יש כמה בעיות כמו שאתה בטח יודע.

הראשונה היא העובדה שאתה לא בדיוק אבא שלי. כלומר, אתה לא אבא שלי יותר כבר 11 שנה, אין לך שמץ של מושג מי אני. לתקופה ארוכה, כששאלו אותי מה עם אבא שלי, הייתי עונה ש"הוא מת". אני מזמן לא יודעת מי אתה, ועד לפני זמן מה חשבתי שגם אין לי צורך בכך. שאמא שלי ממלאת את חיי בצורה כ"כ טובה עד שנדמה שהיא 3 הורים ולא אחת.

הבעיה השנייה היא שאני לגמרי לחלוטין מפחדת ממה שיהיה לך להגיד. אני מפחדת שהפחד שלי מהדמיון בינינו יאוּשש, כמו שפחדתי כשהייתה לי חברה. פחדתי שאני עוזבת אותה לא בגללי ולא בגללה, אלא בגללך. שירשתי ממך את הצורך לברוח ולחדש. לפחות אני יודעת שאת הצורך לבגוד לא לקחתי ממך ותודה רבה על כך (או שבעצם כן? בעצם העובדה שהייתי איתו בזמן שהוא היה בהליכי פרידה מחברתו די נחשב בתור בגידה...).

הבעיה המרכזית היא שאני יודעת שלא למדת. אני פשוט חוששת שלא יהיה עם מי לדבר. אתה עושה כרגע לאחותי את אותו הדבר שעשיתי לי בדיוק- מניח סוג של הנחה כזו, שאנחנו נאהב אותך בכל מצב רק בגלל קשר הדם בינינו. שאתה יכול לדפוק לנו את החיים, להכריח אותנו לעשות דברים, להתייחס אלינו כאילו שאנחנו חשובות בערך כמו הלכלוך בציפורן שלך- ולא להבין למה אנחנו מתרחקות והולכות בלי שוב. ובאמת, אם אני כבר כותבת לך, אולי ראוי לציין שאחותי קצת פחות מתקדמת מבחינת בגרות שכלית משאני הייתי בגילה. היא נמצאת עכשיו בערך איפה שאני הייתי בגיל 10. תפרש את זה כרצונך.

מצד שני, אני חושבת שאני חייבת את השיחה הזאת לעצמי (וכל כך לא רוצה לתת לך את התענוג לחשוב שזאת האמת). זה פשוט מעקצץ לי בבטן לפעמים, כמו שקורה כשישתוש(ה) מחליט להתנחל בנקודה מאוד ספציפית ולעקוץ אותה מספר פעמים. כשהייתי קטנה ותמימה, חשבתי שפשוט היית צריך מרחק, שהפסקת לאהוב, שרצית משהו אחר. ועכשיו... עכשיו נראה לי שאמא שלי התעניינה בבנות שלה יותר מבך, שאתה הרגשת נטוש ולא אהוב וחשבת שהיא רוצה לקיים יחסי מין רק כדי להביא עוד ילדה ולא כי היא רוצה אותך. ואז הלכת לעבר זרועות האינטרנט החמימות והרכות והכרת שם מישהי שהעניקה לך אהבה (או זיון) והחליפה כל כך בקלות אותנו. אותנו- כי היא מילאה אותך כל כך שלא היה לך מקום לאף אחד, חוץ מאשר לעצמך (90%), לה ולילדים שלה.

ואני כל כך מפחדת שאני כמוך. רואה רק את עצמי, מלאה בעצמי כל כך שאני לא שמה לב לכל מה שקורה סביבי.

כמו שקורה בימים אלו עכשיו, וב3 החודשים הארוכים שקדמו להם.

הכל התחיל כל כך טוב כשהשתחררתי מהצבא, טובה ושמחת לבב. התחלתי לעבוד בתוך שבועיים והתאמצתי כל כך להוציא מעצמי את המיטב אף על פי ששנאתי את העבודה, את המהות שלה ואת האוזניות הארורות שהיו על ראשי 9 שעות ביום. הגעתי שם בתוך 5 חודשים קצרים לרמה של העלאה בדרגה (הצבא הולך איתך תמיד), העלאה בשכר ו-2 מבחני קידום, כשיש אנשים שגם אחרי שנה עדיין לא נמצאים במקום הזה.

ואז התחיל הקול הרגיל שאומר ללכת. הוא התחיל בתור כאב ראש ועל מנת לקצר אומר שהוא נגמר בכך שאני נמצאת כבר 3 חודשים (4?) ארוכים בבית, בלי לעשות שום דבר חוץ מללכת לרופאים ולצאת לסנוקר מדי פעם. בוא נגיד את זה ככה- אני ברדק. אני ברדק שמרוכז בעצמו, שהולך מדי פעם לרופאים שונים על מנת לרפא את הגוף חיצונית בתקווה שפנימית זה ישפר משהו, ישחרר משהו, ישנה משהו.

ובתוך כל הברדק שנקרא אני... חבר שלי הוא הדבר היחיד שיש בו קצת סדר. לא בדיוק סדר, יותר כמו ברדק שעומד במקום אחד ועושה את כל שאר הברדק הרבה יותר טוב.

ואני אוהבת אותו כל כך שאני מפחדת לאבד אותו. עם הרצון שלי לברוח ולנוח ולנוח ולברוח, מה הסיכוי שאצליח להחזיק את כל הברדק הזה במקום?

אז אני מודה- לא הייתי בן אדם שפוי במיוחד עוד כשהתחלתי את כל הסיפור שנקרא החיים שלי. הייתי כותבת בגיל 4 במחברת ש"שני חרא בלבן", הייתי חכמה מכדי באמת להשקיע במשהו כי הכל היה כל כך קל. אבל עדיין, אני חושבת בלב שלם שאם היית פה המצב היה אחרת. גם אם במעט, גם אם בסך הכל לא הייתי צריכה תמיד להרגיש שאני חייבת לגונן על עצמי מפני כל אדם שהוא לא אמא שלי. זה היה משפר את המצב.

ועל כן, אני מאשימה אותך. זהו, החלטתי- אני מאשימה. כך שאני חושבת שהדרך הטובה ביותר לרצות את העונש שלך יהיה לפתור לי את הבעיה, את הסבך הזה שיצרת לי בתוך הקיבה ולא מוכן לצאת בשום דרך, וזה לא שלא ניסיתי. אני לא מצפה שתסדר לי את החיים, רק שתענה לי על שאלה פשוטה- למה כשאני מקיימת יחסי מין נהדרים עם החבר הנהדר שלי, הדבר שעולה לי בראש הוא אתה.