אז מזמן לא עדכנתי. עסוק מוות.
אז סיכום קצר... איטליה הייתה אחלה (פירוט בפוסט אחר), משבר כלכלי, המוזיקה בעלייה ופרידה מהחברה. כן, זה בערך מסכם הכל.
וקטע ישן לסיכום שמסתבר שהוא עדיין רלוונטי מאיזושהי סיבה. זה מוקדש לך, את יודעת מי את:
הזריחות אבדו לי. אני לא יכול לחכות להן יותר. השקיעות איבדו משמעות, יופי, רגש. הירח לא הראה לי דבר חדש כבר מזמן. שמש הצהריים מסתירה במקום להאיר. אין לי מנוחה כשאני ער. כשאני ישןאני חולם על כל זוועות העולם הבאות עליה. הטירוף אוכל אותי. אני מאבד כל יום עוד קצת שפיות. עוד קצת אנושיות. והיא מתרחקת ממני עוד ועוד כל יום. היא מנסה שוב לברוח. הפעם אני לא יודע איך לבוא אחריה. לא יודע מה נשאר ממני. נתתי את חיי. בצורה המוחלטת והברורה ביותר. אני לא מתחרט לרגע. אבל אני יודע שאני, כולי, לא מספיק. אני אף פעם לא אהיה מספיק. כי אני אוהב אותה ללא סייגים. אין אתגר באהבה שלי. אין כאב בלאהוב אותי. ולזה אנחנו חוזרים כל פעם. למה שאת חושבת שהיא אהבה. את מאמינה שזה כאב, כי זה כל מה שנתנו לך. חוץ ממני. אבל כל מה שנשאר ממני זו את. אולי עדיין לא הבינו את זה, אבל אני כבר לא כאן. רק שקף דהוי של מה שהייתי. עדיין נע כמו זומבי. מנסה לשרת את האדונית. כי כך נולדתי. אני לא אדם חופשי. אני עבד לא רצוי. החלומות שלי דהו. נשארו רק שלה. וכך אמשיך. כי אין לי ברירה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
