היום בבוקר הגעתי לבצפר וגיליתי ששכחתי את הכריך בבית, דבר שהיה מאוד בעייתי בשבילי עקב העובדה שיש לי מתמטיקה היום. אני לא יודעת מה בשיעור מתמטיקה עושה אותי כל כך רעבה... חיים טוען שזו המורה ואני לעומת זאת חושבת שזה השעמום. אבל בכל אופן מה ששינה לי היום לא היה ה"למה" אלא ה"מה עכשיו?!". פתחתי את הארנק, חיפשתי קצת תקווה אבל מסתבר שכל מה שיש שם זה שקל עשרים והחצי ברווז המהבהב של שירלי. חיים הציעה שאני אגייס לעזרה את שלהב ואור (שני טיפשים שטובים במקביות) "אור אומר 'לתרופות לאבא', תמיד מביאים לו". לפני שהספקתי לחשוב על זה היה צלצול ונכנסנו לשיעור תנ"ך.

בשיעור למדנו על קין והבל ויצא לי לחשוב מה אומרים לילד הבא שייוולד "שמע מותק, אתה לא הילד הבכור, יש לך שני אחים גדולים ממך. אחד נודד כי הוא בעונש והשני פה לא רחוק, הוא קצת מסריח ולא כל כך מתקשר אבל אתה יכול ללכת להגיד 'היי'".

את הפסקת החמש דקות ביליתי בלבקש מהאנשים שקל, לכו תדעו, אולי אני אצליח לקנות משהו לאכול לפני מתמטיקה. ביקשתי מכל הכיתה ויש הרבה אנשים בכיתה... בסיום ההפסקה היה ברשותי שקל דמיוני ואת השקל עשרים שהיו לי בארנק.

בשיעור השני, שגם הוא היה תנ"ך, דיברנו בין השאר גם על רציחות מוזרות כמו למשל בגלל שקית תה. שזה מוות מיותר במיוחד אבל על הצד החיובי, לפחות אני לא אמות בגלל שקית תה, אני מעדיפה קפה...

בהפסקה הגדולה ניגשתי לחיים שאמר לפני כן שנלך לעשות מקביות ליד הקיוסק, כי אחרי הכל שם נמצאים האנשים עם הכסף. מסתבר ש5700 שניות זה מספיק זמן בשביל בנאדם לשנות את דעתו.

כבר איבדתי תקווה וראיתי את עצמי מתלוננת כל היום על כמה שאני רעבה ואחר כך זוחלת הביתה ואוכלת את המקרר ופתאום שמעתי לידי "מה העניינים?" מכור, זו הייתה אמא, אי אפשר לתאר את האושר שעבר בי "אמא! נכון! שכחתי שאת עובדת פה היום! תקשיבי שכחתי את הכריך בבית, יש לך קצת כסף לתרום לביתך המסכנה?" וככה השגתי 20 שקלים. בעודי הולכת, מאושרת מתמיד, לעבר האוכל פגשתי את גיא שהסכימה להתלוות אלי למסע לעבר האוכל. הגעתי לקיוסק ותקפה אותי דילמה קשה - קרואסון או בורקס פיצה?? התייעצתי עם מספר רב של אנשים עד שלבסוף הרוב קבע, בורקס פיצה.

בדרך חזרה לכיתה הרגשתי משהו נוגע לי בתחת, המחשבה הראשונה שלי הייתה "שירלי או ספיר הלבנה?" לאחר שהבנתי שאף אחת מהן לא לומדת איתי בבצפר הסתובבתי וגיליתי שזה היה בסך הכל תיק שלך מישהו שנתקע בי בטעות.

ההפסקה נגמרה, המורה למתמטיקה נכנסה לכיתה והתלמידים מתחילים להתחנף. אחד אומר "בוקר טוב המורה", השני "קר היום, אה המורה?" ואני "את משעממת טילים המורה והפרחה וואנבי פריקית הזאת פה לידי עושה לי בחילה."

סתם, לא אמרתי את זה אבל חשבתי את זה...

עוד לא התחיל השיעור והמורה התחילה להעביר מקומות כי מסתבר שהיא חושבת שזה ש80% מהכיתה נכשלו בבוחן זו אשמתנו. היא העבירה את שני, חסרת הספר, לידינו. "יש לך ספר להביא לי?" היא שאלה ואני הסתכלתי עליה במבט של -אני נראת לך כמו מישהי שמביאה ספר למתמטיקה? או בכלל... התיק שלי נראה כמו תיק שנכנס בו יותר מפלאפון ומפתחות?! ושלא נדבר על זה שאולי אם הייתי יודעת איך הספר מתמטיקה נראה בכלל אז לא הייתי 3 יחידות!- אחרי המבט המתוחכם הזה היא עברה לבקש ממישהי אחרת ספר. אם אתם מעוניינים לשמוע מה למדתי בשיעור אז למדתי שאפשר לכתוב BAMBY במחשבון, אני יודעת שזה עם i בסוף ולא y אבל אין i במחשבון.

(אני מניחה שאחרי הקטע הזה אתם תוהים כמה אני קיבלתי בבוחן, אז קיבלתי 95 ואף תשובה שלי לא הייתה נכונה ולא, אני לא מזיינת ת'מורה)

בהפסקת ה5 דקות הקצרצרה הזו אני וספיר דסקסנו קצת בנושא הטיול השנתי, נושא שאין יותר מידי מה להגיד עליו אז חזרתי לכיתה די מהר, תוך כדי שאני מתיישבת אני שומעת את רעות, שישבה לידי, מסננת כמה קללות.

אני: "מה?"

רעות: "אני שונאת כשהאוזניות מסתבכות אחת בשנייה!"

אני: "למה? אם יש משהו נחמד באוזניות זה לפתוח את הקשרים שלהן. וכשהן עובדות לפעמים זה גם נחמד.."

לקראת סוף ההפסקה מצאנו עצמו, אני, רעות ושני מדברות על הסילבסטר הקרב ובא. סילבסטר הוא בעצם תאריך הנועד לדכא נקבות, הרי לא משנה כמה חברים או מחזרים היו לך במהלך השנה, בסילבסטר את תהי לבד או במקרה הטוב עם חברות. ולבנים, לעומת זאת, זה תאריך מתנה. אין שום נקבה שיזמינו אותה לצאת בסילבסטר ותגיד לא. ובכל זאת, אתן לא רואות את הבנים מתאמצים יותר מידי בשביל למצוא מישהי לצאת איתה.

בהמשך כל השעה השנייה של מתמטיקה עברה בי המחשבה "עד כמה עצוב זה יהיה אם אני אכשל השנה במבחן על אותו חומר ששנה שעברה קיבלתי בו 100?..."

אפרופו מחשבות, מכירים את זה שאתם חושבים משהו ופתאום שמים לב שחשבתם אותו בקול רעם? אז נניח שמישהי שלומדת איתי מתמטיקה יצאה מהכיתה, ככה שהיא מפנה את התחת לכיתה, הרי שלא תוכלו למנוע ממני לחשוב "היא ענקית..." לעומת זאת, זה שכל הכיתה שמעה אותי כבר הייתה טעות תמימה...

את ההפסקה שאחרי מתמטיקה בילינו כמו רוב ההפסקות בבצפר המעפן הזה - במשחק דוראק. וכמו תמיד בסיבוב הראשון ניצחתי ובשאר הפסדתי. בין השאר דיברנו על כמה שעות עד הבית.

עידן: "נשאר לי עוד שעה חינוך ואז הביתה!"

ואלרי: "חוץ מהשעת אפס שלמדתי היום יש לי עוד שישית שביעית פיזיקה!"

שעה חמישית היה חינוך ודיברנו על הבחירות למועצת תלמידים

עידן: "מי זכה?"

המחנכת: "תומר והילה"

עידן: "מה?! לא זכיתי?!"

ארנון: "הדס זה לא יכול להיות! אני ועידן שמנו 30 פתקים!"

אחר כך דיברנו על המחויבות אישית, מי לא הגיש את העבודה, למי חסר שעות ומי לא עשה בכלל מחויבות אישית. בנינו עשיתי אולי 10 שעות מתוך 60 ואפילו לא חשבתי על לעשות את העבודה.

עד לפה פוסט חופר על יום קצר במיוחד בקציר =]

כתבתי פוסט אצל שירלי אם אתם מעוניינים לראות...