אחרי שבועות רבים של שיקום נפשי והסברים רבים על הדברים שלהם מותר להאמין כשאנשים אומרים לכם אותם (בסגנון: בואי אלי הביתה ונדבר), אני גאה להכריז, אני אחלה.הלימודים הולכים מצויין ואני מתנדנדת ללא הפסק ממצב של אופוריה קופצנית למצב של אדישות שטוחה (שזה כמובן הרבה יותר טוב מלעבור ממצב של אופוריה קופצנית למצב של "דיכאון תהומי עמוק, אין טעם לחיי" וכו').
דובר קוסשווילי אמר שהוא גאה בנו , אז מה עוד אנחנו צריכים?
אז נכון, תקופת העבודות שנחתה עלינו שוב מאיימת למוטט את שפיותי, אבל לזה כבר התרגלתי. ואני יודעת שאם כל פעם שהייתי אומרת שאני עומדת להשתגע הייתי משתגעת החיים היו מעניינים הרבה יותר, ומועתקים מקן הקוקייה.
אבא היום החליט למסור מסר לבנותיו הצעירות ושלח את כולנו לסיור חלונות ראווה בדיזינגוף עם אמא וסבתא.
הווה אומר: חלונות ראווה על גבי (או לצידי) חלונות ראווה של שמלות כלה.
אבא אופטימי.
אבל דבר טוב יצא מכל זה, מצאתי שמלת כלה לעצמי, לנישואים השניים, השלישיים ושמלת שושבינה וורודה לחתונה של אחותי. אז אני בעצם מסודרת ואין לי יותר מה לדאוג מהבחינה הזו. סגור ובדוק. יופי.
חוץ מהעובדה שאחותי בת 15 ועכשיו נכנס לה הרעיון בראש שאני צריכה חתן, כדי שאני אקח אותה לסיבוב קניית שמלות.
תודה אבא.
אז, המשימה לשנים הקרובות: למצוא בעל עשיר שיקנה לי שמלות (בחורות לא צריכות ללמוד, הן נשארות במטבח ומחליפות חיתולים [לא במטבח כמובן, זה לא היגייני]).
דבר מוזר מאוד קרה בחודשים האחרונים. התחלתי לשים לב לבגדים.
יכול בהחלט להיות שזו היא שטיפת המוח שאמא שלי עושה לי כבר במשך חודשים, או אולי העובדה שסוף כל סוף נפטרתי מהבז' הצבאי ויש לי סיבה להיראות כמו בנאדם.
לפי דעתי פשוט הגעתי סוף כל סוף לגיל 14 נפשי. הגיע הזמן. מסתבר שקפצתי לגיל שלושים בשלב כלשהו ורק עכשיו צנח לי המוח לכיוון הנכון. או למיקום הנכון, הווה אומר: הארנק של אמא (היא לא מוכנה לקנות לי ספרים, אבל בגדים כן).
ואם כבר אמא. היא ביקשה שאני אעבור דירה אחרי שהיא נכנסה לחדר שלי וראתה את הבלגאן. מה שמשתמע מכך היא שהתוכנית שלי עבדה, עכשיו היא גם תעזור לי בשכר דירה.
אז סוף טוב הכל טוב.
ומי ייתן ויהיה לי זמן לנשום, כי אני עובדת כל יום ואני לא יכולה להגדיר את עצמי כאדם עם חיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
