בשבת סגרתי עם מנש וליאור, משהו שקרה אולי 3 פעמים בכל השירות שלנו, למרות שאנחנו ביחד כבר שנתיים וסוגרים לא מעט שבתות. במהלך השבוע בדקתי מי מהחבר'ה הקרובים בבסיס הולכים לסגור, וגיליתי שכל מי שסוגר איתנו את אותה שבת הוא דמות עגולה מתוך העלילות שעוללנו במהלך השבתות הבודדות שסגרנו יחדיו, שסביר להניח שיהיו פרקי מפתח בספר שאכתוב לאחר השחרור שלי "דברים שאוכל לספר למפקד שלי רק בדצמבר 12". המפקד שלי, אגב, סיפר לי בחתונה של המפקדת שלי, כשהוא בגילופין, שהוא מחכה בקוצר רוח לקרוא את הספר, ומיד אחר כך נתן לי סטירה.
בחמישי בערב, אמרתי לליאור, שמניסיונות העבר שלי עם אותם האנשים, עד סוף השבת שלנו- מישהו יכנס לכלא. ליאור הסכים איתי וטען שעד סוף השבת מישהו ימות.
ובכן, אני צדקתי.
לא נכנס פה לפרטים עמוקים מדי, אבל בואו נגיד שהצרחות ששמעתי ב-2 וחצי בלילה לא היו של סתם חיילים שהשתכרו להם בבסיס, אלא של חיילים שהשתכרו במעצר, ואחד מהם החליט, בעודו צלול לגמרי, לצאת למסע נקמה על מנת להרוג את החייל שבגללו הוא נכנס למעצר.
נאלצתי לשלוח למיון את החייל המותקף ולטפל בחייל שסתם היה במקום. הרכב שבו הסתתר החייל המותקף היה מרוסק לגמרי, וכל צמרת הפיקוד של הבסיס נמצאים במרפאה עם פיג'מות ומעילים צבאיים.
אז את אותו חייל זרקו לכלא. ואילו אני? זכיתי לראות את סגן מפקד הבסיס ואת מפקד הטייסת קולטים סוף כל סוף את השלט "מפסק זרג ראשי" שהצבתי במרפאה לפני כמעט שנתיים, לצחקק מתחת לשפם ולהגיד לי לשנות את זה בחזרה ל"מפסק זרם ראשי" עד הבוקר, כדי לא ליצור מבוכה.
אם זה לא מספיק, בשישי בערב, כשרצינו כבר לעשות קידוש ולאכול, הגיעה אלינו בחורה עם התקף FMF שזה משהו בכלל לא נעים. נאלצנו לפנות אותה למיון, וכדי לזרז את התהליך, התקשרתי בעצמי (למרות שאני שומר שבת) אל המפקד שלה להסביר לו מה הוא צריך לעשות כדי לפנות למיון את החיילת שלו. המפקד שלה התגלה כקקה גדול וסרב לשתף פעולה עם הפינוי, ולי התחמם הראש הג'ינג'י כמו שלא התחמם לי הרבה זמן וצרחתי לו על החיים ואז ניתקתי לו בפנים ודאגתי לדרך אחרת לפנות אותה למיון.
היום הוא ראה אותי במרפאה ומסתבר שהוא אחד הרס"רים המניאקים והמקורבים לצלחת בבסיס. הוא אמר לי שהוא עוד יפגוש אותי בסיבוב ויכניס אותי למעצר. אמרתי לו בחיוך שרק ינסה ויראה איך הוא יושב במעצר בעצמו, חתמתי ב"שבת שלום" והלכתי. לא שיש לי בעיה לשבת במעצר, כן? זה דווקא יכול להיות נחמד. אבל אף רס"ר מצ'וקמק לא יאיים עליי!
במוצ"ש, בחצות בדיוק, המשכנו את המסורת של סילבסטר הקודם, ועשינו קקי על הגג של המרפאה.
זה הזכיר לי דברים שלא זכרתי לפני כן שעשיתי בחתונה של המפקדת שלי מתוך שכרות, כמו זה שהשתנתי על מנש וליאור. הקצינים ואנשי הקבע מהטייסת שלנו בטח היו גאים לראות אותי ככה.
ככל שעובר לי הזמן בצבא, ככה אני בטוח יותר ויותר שאני אכנס למעצר, ומצד שני- שאבחר להיות מצטיין טייסתי. נו, נחכה ונראה...
_________________________________________________________________________
השכן מהדירה הסמוכה הוא בנאדם סימפטי מאוד. הוא בן 800 פחות או יותר, אשתו קצת פחות והבת שלו נראה לי לא מחשבת את החיים לפי גיל, כי אצלה זמנים זה השטן, בדיוק כמו בשר, מלחמות ושפיות.
היחסים ביננו פשוטים וטובים- אנחנו בית שעושה הרבה רעש והם חרשים או מרחפים בעולם מקביל.
מדי יום שישי, השכן מקפיד להיכנס אלינו עם שקית של עוגיות מזרחיות, לאחל לנו "שבת שלום" ו"חיים טובים", במבטא עיראקי כבד, כאילו הוא יודע שהוא נפרד מאיתנו לשארית חייו, ואז הוא חוזר לדירה הסמוכה.
הפרידה הסופית שלו מאיתנו בכל יום שישי היא לא הכי רחוקה מהמציאות, שכן השכן שלנו יכול לחיות רק מסחר בתרופות שהוא מקבל בבית החולים. הוא חולה וחי על ימים ספורים. בכל כמה ימים הוא מת, מובהל באמבולנס אל בית החולים, חוטף כמה מכות חשמל וחוזר אל סדר היום.
הבנאדם הזה אוכל מכות חשמל של מוניטור בתדירות שאני לוקח כדורי אדוויל נגד המיגרנות שלי.
ביום שישי האחרון, משום מה, השכן לא בא להביא לנו עוגיות מזרחיות ולאחל לנו איחולים עיראקיים להמשך חיים טובים. חשבנו שאולי הגיע הקץ לחיים הטובים. נכנסנו לדרוש בשלומו ואשתו מסרה לנו שהוא שוב היה חולה והובהל אל בית החולים, אבל עכשיו, שוב, הכל בסדר.
באחד הימים השבוע, אבא חזר מהעבודה, וראה את אושי, החתול של השכן, יושב מחוץ לדלת. גם עם אושי יש לנו מערכת יחסים פשוטה וטובה- הוא מילל לנו מחוץ לדלת, אנחנו מצלצלים בדלת של השכנים ואלה פותחים לאושי את הדלת ומכניסים אותו בחזרה.
אבא צלצל בדלת של השכנים כדי להכניס את אושי, ופתח לו השכן.
"אל תשאל מה קרה לי השבוע", אמר השכן, "הלכתי לישון ביום חמישי והתעוררתי ביום שני! פשוט נמחק לי כל יום שישי!"
מה אפשר לאחל לבנאדם כזה? להגיד לו "עד מאה ועשרים" זה כמו להגיד לו "הלוואי שתמות כבר!", אז...נקווה שגם בעולם הבא יהיו לו כאלה חיים יפים.
_________________________________________________________________________
השבוע, אחרי שנתיים כחובש בבסיס של חייל האוויר, אחרי קורס חובשים תעופתיים, ואחרי הרבה תרגילי שת"פ (שיתוף פעולה) עם 669, יחידת החילוץ וההצלה של חייל האוויר- סוף כל סוף זכיתי להיות מוקפץ למקרה אמת ולשיתוף פעולה עם לוחמי 669 האמיצים:
תורן מטבח טיפש במיוחד נתקע עם הרגל שלו בג'ורה של המטבח.
מעיין הביאה פנס, אני הבאתי מספריים מיוחדים לקרוע לו את הנעליים, הדר פתחה לו את השרוך והלוחמים של 669 משכו לו את הרגל החוצה.
המבצע הסתיים בהצלחה!
הדר (מתארת בהתלהבות את מבצע החילוץ המרגש): "ואחרי שפתחתי לו את השרוך הגיעו החתיכים!!!"
אני: "על מה את מדברת? הייתי שם כל הזמן!"
_________________________________________________________________________
מצחיק אותי שאני מכיר שני "חמודי":
אחד מהם הוא בדואי מכפר כעביה, השני זה תינוק אשכנזי מצויר שמפרסם קופת חולים.
_________________________________________________________________________
אני לא מבין מה רוצים מההאקר הסעודי שהשתמש באלפי חשבונות אשראי של ישראליים. כשאביבית עשתה את זה אף אחד לא אמר לה כלום!
ואני לא מבין למה אייל גולן מתחיל עכשיו עונה שנייה של תחרות השירה שלו, הרי רק לפני שבוע הכתרנו את מישל כהן כזמר המזרחי הבא שלא נזכור בעוד חודשיים.
ואני לא מבין נשים...אבל יש לי הרגשה שאני לא היחיד.
_________________________________________________________________________
-ליאור: "איזה מצחיק זה שיש רבנים מקובלים, כאילו שיש רבנים דחויים, כאלה שאין להם חברים בפייסבוק."
-אני: "תכלס, מה הייתם מעדיפים? אחת מאוד צעירה שנראית מאוד טוב או אחת מאוד מבוגרת שנראית ממש טוב"
ליאור: "אני מעדיף אותן כמה שיותר קטנות, מקסימום בנות 14"
גיא: "כמה שיותר מבוגרת- יותר טוב, כי מבוגרות יודעות מה הן רוצות, אני לא אוהב שהן משחקות משחקים"
ליאור: "אני דווקא אוהב שהן משחקות משחקים...לגו וכאלה..."
**************
ועכשיו ברצינות.
שבת שלום, מגוללי סלעים על פתחי בארות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
