ביום ראשון הלכתי לישון מוקדם. הייתי מת מעייפות ממסיבת האירוסין של נריה והדסה שגרמה לי לקום אחרי שעתיים וחצי שינה עם התכווצויות שרירים, בחילות וכאב ראש נוראי (אני שותה יותר מדי לאחרונה!)
באותו הלילה חלמתי שאנחנו יוצאים לטיול יחידה לגן יבנה, לשחות בבריכה (מיותר לציין שבחיים לא הייתי בגן יבנה ואין לי מושג אם יש שם בריכה, אני מניח שאין....מי לעזאזל מגיע לגן יבנה? רק גראדים!).
"הסרן של הטיול" (ממתי יש דבר כזה "הסרן של הטיול") היה זולג, שהוא בכלל מנאייק, מש"ק עצירים, בקושי רב"ט. והוא היה עם חולצה אדומה, אז אין לי מושג איך ידעתי שהוא "הסרן של הטיול".
קרני ומתן (שהם בכלל חברים מהאזרחות [אגב, אני מת על המונח הזה "מהאזרחות", כאילו ה"אזרחות" היא עולם מקביל לצה"ל]) נפלו ביחד איתי לתוך קן של נמלים ענקיות, שאגב, היה על העצים. הנמלים הענקיות נאבקו בנו כדי לטרוף אותנו, אבל קרני ואני הצלחנו להיחלץ מהן רק עם שלפוחיות ענקיות על העור (כנראה כוויות מהצריבות של הנמלים). משום מה לא דאגנו למתן.
כעבור זמן קצר הגיע תמיר, קצין הגנ"ק שהיה פעם בבסיס, והודיע לי על מותו של מתן.
כל שאר החלום בכיתי. קרני הסתלבט על המוות של מתן ואני בכיתי.
כשקמתי, לקח לי כמה שניות להבין שזה היה חלום ושמתן לא באמת מת.
גיא אומר שהחלום נובע מהפחד שלי שאחרי שמתן יתחתן (בעזרת ה' בעוד כחודשיים)- הקשר יתנתק לגמרי, והוא יהיה כמו מת בשבילי.
עניתי לגיא שלא לכל החלומות צריכה להיות משמעות, אחרת איך הוא מסביר את זה שבלילה שלאחר מכן חלמתי שמישהו משתין לו על הפרצוף והוא נהנה מזה.
בכל מקרה, ישנתי עמוק מאוד והרבה שעות, ומצד שני- מדובר בסיוט שברובו פשוט בכיתי. אז השינה הזאת נחשבת לטובה או לא?
*************
אני: "חלמתי שאתה מת"
מתן: "איך מתי? גיבור?"
אני: "נמלים ענקיות מגן יבנה טרפו אותך (נשבע לך!)"
מתן: "אתה חולה."
_________________________________________________________________________
עלילות הדם (בדיקות דם במרפאת תל נוף)
~אלינה הנתנייתית מוציאה דם לאיש קבע~
אני: "אתה מפחד?"
איש קבע: "מה פתאום, אני עברתי הרבה דקירות בחיים"
אני: "מה, גם אתה מנתניה?"
אלינה לקחה דם לחיילת ממש סתומה שגם ממש פחדה מהבדיקה. אני לא הפסקתי להסתלבט עליה ולהפחיד אותה עוד יותר.
בסוף לקיחת הדם, כשהדם כבר במבחנות, החיילת שאלה אותנו איזה סוג דם יש לה.
"את שואלת אותנו?", התפלאתי, "את אמורה לדעת"
"אני לא יודעת", היא ענתה.
החלטתי להסתלבט עליה, לקחתי את אחת המבחנות עם הדם שלה והבטתי טוב טוב בדם שלה.
"יש לך A מינוס", קבעתי.
"בדוק?", היא שאלה, "איך אתה רואה את זה?"
"אני רואה את זה בדם שלך", עניתי לה ולא האמנתי שהיא אוכלת את זה.
"ו-A מינוס זה טוב?", היא שאלה.
"לא", עניתי לה, "זה שייך לצד האפל!"
****************
אני: "הוצאתי לעצמי דם בשתי הידיים היום"
אבא: "למה?"
אני: "סתם, כדי להתאמן"
אבא: "תאמין לי, מזל שלמדת רק קורס חובשים ולא קורס מוהלים."
_________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________
זה היה מבצע מתוכנן היטב. הגברים-בחדר הכושר, הנשים-במטבח, מכינות אוכל לגברים שיחזרו רעבים מחדר הכושר. אבל הנשים, שכבודן פנימה, לא יכולות לצאת מהמטבחון המצ'וקמק שלנו כדי להשיג מצרכים לשקשוקה (וזה בלי קשר לגשם שירד בחוץ), אז הן הביאו לליאור מטרייה ואנחנו יצאנו למבצע בזיזת המטבח של חדר האוכל.
יעקב עצר לנו כמה מטרים מהכניסה האחורית של המטבח.
"אני מחכה לכם כאן", הוא אמר, "תעשו את זה זריז!"
ליאור ואני יצאנו אל הגשם השוטף ורצנו אל תוך המטבח. משום מה, כשכבר ממש היינו בפנים, ליאור לא סגר את המטרייה. אני מקדימה וליאור מאחורה, מחזיק עם מטרייה פתוחה מעליו, רצים אל חדר הקירור של הירקות.
"אני לא יכול להיכנס איתך", ליאור אמר לי והמחיש לי ויזואלית שהמטרייה הפתוחה לא עוברת בדלת של חדר הקירור, "אני עם מטרייה".
לא ניסיתי להבין את המח שלו, הייתי ממוקד במטרה: עגבניות, בצל, פלפל וכל דבר נחמד.
"אני אראה לך איפה הרסק עגבניות עכשיו", ליאור אמר לי כשסיימתי להעמיס שתי שקיות מפוצצות בירקות. התחלנו ללכת בזריזות לעומק המטבח, דבר שהיה די מסוכן לאור העובדה ששם נמצאים תורני המטבח והאחראים שלהם.
"חכה רגע", אמרתי לליאור, "לפני שנלך אל הרסק כדאי שלפחות נשים את השקיות של הירקות באמבולנס, זה מוגזם מדי להיכנס ככה עם השקיות ליד כולם".
"צודק", ליאור אישר את דבריי כשהוא עומד במקום והמטרייה עדיין פתוחה מעל ראשו.
"לך יש מטרייה", אמרתי לו, "אז יאללה רוץ לאמבולנס".
העברתי לו את השקיות עם הירקות. "אז תחזיק לי בינתיים", ליאור העביר לי את המטרייה שלו ורץ חשוף עם השקיות בגשם לכיוון האמבולנס.
כעבור דקה קלה הוא חזר רטוב כולו.
"תביא", הוא לקח ממני את המטרייה, הרים אותה שוב מעל ראשו והמשכנו בדרכנו לעומק המטבח, לאזור השימורים.
"מה הקטע של המטרייה?", חלפנו על פני תורנית מטבח משועממת.
"יורד גשם", ליאור ענה לה.
"אבל בתוך מבנה סגור", היא המשיכה לאכול סרט.
"אבל יורד גשם!", ליאור ענה לה.
הגענו לאזור השימורים. התחלתי להעמיס פחיות של רסק עגבניות.
"תחזיק רגע", ליאור העביר לי את הפחיות, "אמא ביקשה שאני אעקוץ כמה פחיות הביתה".
חזרנו עם הפחיות לאמבולנס. נזכרתי ביום ההוא שבו הייתי רעב, נכנסתי למטבח של חדר האוכל, לקחתי תבנית של תרי-תריסרי ביצים, חלפתי על פני מפקד גף תזונה (הקמרשלור"ל של הבסיס), ברכתי אותו לשלום ויצאתי משם.
לא יודע, פעם היה מרגש לבזוז את המטבח. היום זה סתם מטומטם.
_________________________________________________________________________
כמה תובנות מהשבוע החולף:
-הגיעה אלינו למרפאה חובשת חדשה שיוצאת עם חבר שלה רק כמה שבועות אחרי שהכירו בפייסבוק. במקרה שלה- חבר זה כן קיר.
-באחת הטייסות בבסיס שלנו יש חייל בשם חמודי ועוד חייל בשם (רן) מתוקי. בטח בקרוב הם יקבלו איזה "פשושי", "קושקושון" או "חיים שלי אתה!".
-אבא סיפר לי שבסניף של "מחסני חשמל" ליד הבית שלנו המזגן מקולקל כבר כמה חודשים.
אני מוכרח לציין שזה הרבה מעבר ל"הסנדל הולך יחף". זה "הרופא חולה" זה. זה "הטבח רעב" זה. זה "המוהל ערל" זה. זה "החזאי נרטב בגשם" זה!
_________________________________________________________________________
-קרני: "תגיד, גם אתה בכל פעם שאתה עובר ברחוב "קרליבך" אתה חושב על אשתו של באך שאומרת לו שקר לה, או שזה רק אני?"
-ליאור: "זו מוזיקה אמיתית...לא כמו כל האדם עומר האלה!"
-ליאור: "היא על הפנים! היא נראית כמו אירופה בשנת 45!"
-חן: "תפסיקו עם הבדיחות על היטלר!"
ליאור: "כן, היטלר היה דווקא סבבה"
אני: "כן, לא יודע מה עשו ממנו, הוא בסך הכל נתן פקודות..."
***************
שבת שלום, בעלי-בתים ושפחות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
