רות עבור, מישהו שומע?

כשהמסע לקח אותי לשם, למיידנק

השמש כוסתה פתאום בעננים

כאילו רצתה לרמוז על החשכה במחנה.

עברתי מצומררת בעיר הגהנום

בין חדרי הגזים מעוררי החלחלה.

הגעתי לצריף הנעלים.

עוד מבחוץ אפשר היה להריח צחנה שכזאת.

ריח של עור ישן וחומרי שימור.

כשעוברים בין הנעלים, בתחילה הכל נראה כגוש שחור-אפור.

בלתי ניתן להבנה.

אך כשמתקרבים רואים לפתע סוגים שונים של נעלים-

סוגים שונים של אנשים.

בין כל האפור הזה, ביצבצה נעל אדומה, מיוחדת.

כמנסה להפר את גנבת הזהות, לשמור על האני.

ניסיתי להאחז בה,

אך כשהתרחקתי-היא נבלעה בשחור.

שבעה טון של אפר. אפשר לדמיין שבעה טון, אך בלי לראות אי אפשר להבין.

שבעה טון של אפר. שנאו בתחילה כערמת חול משחק ילדים.

שבעה טון של אפר. שנוצרו בקרמטוריום הסמוך.

שבה טון של אפר. ואין ספורבני אדם אבודים.

איך מרגישים במחנה?

האם ציך לכעוס?

לבכות? אולי להקשייב, להתרכז?

חשבתי בכוח מה עלי לעשות.

כיצד לחוות בצורה הטובה ביותר, איך להבין.

הבנתי בסוף, שהדבר החשוב ביותר הוא,

לזכור.