שנת 93, אני חייל צעיר, שנה ראשונה בבסיס
אני זוכר שזאת השנה הראשונה כי המ"פ שלי עדיין היה ליאור אלקלעי
הוא היה המ"פ הראשון שלי
האיש עם הקול הכי צועק שפגשתי, גם כשהוא היה מדבר איתך שיחת חולין נשמע כאילו הוא צועק
ודווקא הוא היה ממש בסדר בסיפור הזה
כמו בסיפור על השיר רעיה, גם פה יש נופש מהעבודה של אבא שלי
רק שפה אני כבר חייל
ג'ובניק שיוצא כל יום הביתה
מספיק זמן לפני שהגיע מועד הנופש
קיבלתי אישור לצאת מהבסיס בשעה 13:30 בערך
כדי לפגוש את האוטובוס, שיצא מתל אביב, בצומת קסטינה
הכל היה מעולה עד שהגיע השעה 12 בערך ואיתה ההכרזה שיש עוצר יציאות
כנראה שהיה איזה אירוע בטחוני איפשהו
העניין הוא, שאני ג'ובניק
פקיד זוטר שבטח לא קשור לאיזה מלחמה באופן ישיר
הייתי חל קמפלוגת הדרכה שהכשירה חיילים להיות נהגיה הובלה בצבא
קיוויתי לטוב
אבל כשהגיע השעה ללכת כל המ"פיים של הבסיס היו בדיונים בחדר של מפקד הבסיס
אז לא היה מ"פ שיתן לי אישו רלצאת
והמדריך הראשי - אזרח עובד צה"ל (תימני מבוגר ומעצבן בשם יוסי חוברה)
החליט שהוא לא משחרר אף אחד כי יש עוצר
לא עזרו לי ההסברים שיש אוטובוס שלם של אנשים שמחכה לי בקסטינה
עוצר זה עוצר
הזבל גם לא היה מוכן לנסות ליצור קשר עם המ"פ שלי כדי לבדוק את האופציה
פשוט אדם אטום
תוסיפו לכך את העובדה שלא היו סלולרים בימים ההם
ותבינו כמה גדולה הבעיה
אני אפילו לא יודע אם האוטובוס עדיין מחכה לי
בכל הזמן הזה מתנגן לי רק שיר אחד בראש
שיר נשכח של דנה אינטרנשיונל
אחרי שעה בערך הבנתי שאין לי שום ברירה
הלכתי לכיוון המשרד של מפקד הבסיס
סיפרתי לפקידה שלו (היום זה בטח רל"שית) את הסיפור
היא אמרה שתכניס פתק למ"פ שלי
שנייה אחרי שנכנסה הוא יצא ושאל
"מה אתה עושה פה? למה לא הלכת לנופש?"
ברחתי משם בריצה
הגעתי לקסטינה באיחור של שעה!
לשמחתי האוטובוס חיכה לי
והנופש?
האמת שאני לא זוכר ממנו כלום חוץ מרגע העליה לאוטובוס
עדיין במדים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נשמה תוהה