לפני כמה ימים דיברנו בבית על חלומות. אמרתי שכבר כמה זמן אני לא זוכרת את החלומות שלי. אבא שלי, שהוא פסיכולוג (לא שצריך להיות פסיכולוג כדי להגיד את מה שהוא אמר), אמר שלא לזכור חלומות זה לדכא את התת מודע.
הבוקר קמתי עם כאב ראש, אחרי לילה מלא חלומות. ואני זוכרת, ממש.
חלמתי שאני בחדר שלי ישנה, ואז אני מתעוררת ורואה איזה משהו זרוק ליד הארון. ואז אני כזה, "אה, כן, זה הנמר שלי". אני ממשיכה לישון ובבוקר רואה אותו שוב. הנמר שלי, מסתבר, הוא נמר לבן. ואז אני שואלת אותו למה הוא נראה כל כך עצוב, והוא אומר שהוא מרגיש כלוא, והוא לא נועד להיות סגור ככה, והוא צריך להיות בחוץ, ולרוץ ולהיות חופשי.
מסתבר שאותו יום היה גם היומולדת שלי, והתחילו להגיע מלא אנשים הביתה. ואני נשארתי בחדר, עם הנמר שלי. וכולם כזה אומרים לי, "קאיה, וואו, איך הצלחת לאלף ככה את הנמר שלך?". ואני בכלל לא הצלחתי להזכר מתי אילפתי אותו בכלל, והאם אני אילפתי אותו או שככה קיבלתי אותו. והם אומרים לי, "בואי, כולם מחכים לך, אפשר לחשוב שזה בכלל לא היומולדת שלך".
ואני רואה שהנמר שלי כזה, הולך למות מעצבות. כי זה באמת לא מתאים לו ככה. ואני תופסת אותו ואומרת לו, "יהיה בסדר, תחזיק עוד קצת, זה עוד מעט נגמר ונלך לשחק בים". ואני משאירה אותו בחדר והולכת לסלון עם האנשים. ואני יושבת שם ולא מבינה מה כל האנשים האלה חוגגים, כשהנמר שלי כל כך עצוב.
חתיכת תת מודע, אה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
