לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Time Is Running Out


אתה הולך במשעולי הפצעים שלך, ואינך יכול לחבוש אותם כי אתה כאן והם רחוק רחוק בעבר. דבר אחד יש. דמיון. דמיון של היום ודמיון של פעם. חלומות של אילו. זוהי הארץ היחידה שבתוכה אפשר לפסוע. גם אם היא מושלמת מדי. גם אם היא פנטזיה.

כינוי:  Fuzzle

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לא יכולה?


עד כמה אפשר לסבול את החוסר אמון שלכם? כל פעם אני מגלה עוד מישו שלא מאמין בי, שלא חושב שאני מסוגלת. אבל אתם תמיד אומרים את זה במשפטים כל כך נחמדים, "אולי עדיף שתעשי משהו שיותר מתאים לאופי שלך". "אולי משו שיהיה לך יותר קל". ויש את הקצת יותר ישירים כמו "את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה?"

כן. כן אני חושבת שאני אוכל להתמודד עם זה. אני בטוחה שאני אוכל להתמודד עם זה. ונמאס לי שכולם כבר מטילים בי את כל הספקות שלהם, ועוד מצפים שאני אתקדם בחיים ואחר כך לא מבינים מה היה לא בסדר. 

עוד חודשיים צבא. ואני הולכת להיות מכ"ית. מבין כל הדברים, זה מה שהכי לא מאמינים שאני אצליח בו.

אז נכון, אני אולי לא נראית כמו אחת שמתאים לה התפקיד הזה, אבל למה לנסות לשבור אותי עוד לפני שהתחלתי בכלל?

מספיק רק לראות את המבטים האלה שלכם בכל פעם שאני מעלה את הנושא.

יש לי מה לצפות לתמיכה ממכם בכלל?

אני דווקא כן מאמינה. ואני דווקא כן אצליח, ואולי אני אפילו אהיה מצטיינת, לכו תדעו. זה כבר הפך להיות קטע של הוכחה, של לעשות דווקא ושל להראות שאני כן מסוגלת לכל דבר שאף אחד מכם לא חושב שאני מסוגלת לו.

כבר התגברתי על זה שכל מי שמתגייס אומר לי "אל תלכי להיות מכ"ית! זה נורא/זה קשה שאת לא מאמינה/את לא תצליחי לישון שעתיים בלילה בלה בלה בלה". בגלל זה כבר הייתי מוכנה לזה שאחרי שתם תתגייס היא תגיד לי בדיוק אותו דבר. והיא באמת אמרה את זה, אבל לא הייתי מוכנה בכלל למה שבא אחר כך.

בהמשך כל השיחה הזאת, היא הסבירה בפרטי פרטים את כל הסיבות, כל הסיבות למה אני לא מסוגלת לעשות את זה, למה אין לי את האופי שמתאים, איך אני לא אצליח לעשות את מה שהמפקדים שלה עושים עכשיו וכמה היא מעריצה אותם על זה. וכמובן שהיא סיימה במשפט הכל כך תומך ומדהים שלה: "זה לא שאני רוצה לבאס אותך, אם באמת תצליחי ותעברי את הקורס, ואם באמת תהיי מכ"ית אני אשמח בשבילך, אבל רק שתדעי שזה נורא קשה..."

וואו.

so much for good friends.

תודה על כל התמיכה הזאת שאת מרעיפה עלי, באמת תודה.

כי עכשיו אני בטוח אתגייס עם תחושה מעולה שהכל יהיה בסדר.

האמת שלכל מה שהיא אמרה אין שום חשיבות בשבילי, כי אני יודעת,בניגוד לכל השאר, שהכל יהיה בסדר. שזאת התחלה חדשה ואני כן אצליח. בלי שום אם ובלי אולי.

הדבר היחיד שהפריע לי זה שהיא אמרה את כל זה, ולא שמעו אצלה שום עדינות, שום רמז שמה שהיא אומרת יכול אולי להשפיע עלי, רק בסוף היא כאילו קלטה את עצמה ואמרה שהיא תשמח אם זה באמת יקרה.

תודה. נורא נחמד מצידך. העיקר שבכל שטות שגורמת לך להפגע ממני את נעלבת לחודש, אבל בפעמיים שלוש שאני נפגעתי ממך את לא הראית אפילו לא שמץ של חרטה.הרבה פעמים פשוט חשבתי להגיד לך כל מה שאני חושבת,

אבל אני לא דרמה קווין כמוך, ובגלל זה אני עושה סיפור ולא אומרת את כל מה שאני רוצה להגיד.

לפעמים אני לא יודעת איך אני יכולה להמשיך עם זה איתך. אבל איכשהו אני ממשיכה למרות שמזמן נמאס לי כבר מכל הקטעים שלך.

מצחיק אותי שבסוף את עוד מתלוננת שאני מתעלמת ממך. כשאני זאת שתמיד הייתה לה הכי הרבה סבלנות כלפייך.

 

בסופו של דבר, אני כן נכנסת לצבא בגישה חיובית. הטירונות והקורס הם חוויה אחרי הכל (וכל השאר סתם חרא.. אבל לפחות זה רק שנתיים ולא 3...)

ושילכו להזדיין כולם, כי כבר לא אכפת לי.

 

And it all ends happily ever after.

 

 

נכתב על ידי Fuzzle , 25/1/2008 16:27   בקטגוריות צבא, פסימי, אופטימי, ביקורת, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צול ב-26/1/2008 03:40
 




אני הורסת לעצמי.

מבאסת את עצמי בכל פעם מחדש.

בודקת את הגבולות שלי, ואז מהדקת אותם עוד יותר ממה שהם כבר היו.

נמאס לי להגביל את עצמי כל הזמן רק בגלל דברים חסרי משמעות כאלה.

תמיד מרגישה כאילו אני מפספסת משהו. 

כן, אני יותר ממוכנה לעמוד על שלי, ועל מה שאני מוכנה או לא מוכנה לעשות, אבל לפעמים אני חושבת אם אני פשוט מחמירה עם עצמי יותר מדי. ואם אני זאת שמגבילה את החופש שלי בגלל פראנויות מטומטמות וביקורת עצמית?

ואחר כך זה גורם לי להרגיש רע.

לראות אנשים שמסוגלים להשתחרר, ולתת לעצמם לצאת, ואני רק יושבת שם ומסתגרת בתוך עצמי.

למה אני עושה את זה? אין לי תשובה אפילו בשבילי.

אז אני בנאדם סגור.

לפעמים זה יכול להיות נטל איום. חסרת יכולת, או האומץ פשוט לדבר. בפני כל אחד. גם אם ישאלו אותי את כל השאלות בעולם, יתנהגו בצורה הכי מתחשבת והכי נחמדה, יבטיחו לא לספר לאף אחד ולשמור על שתיקת נצח, זה לא יעזור אפילו לא בשמץ.

אני פשוט לא בוטחת. יש דברים שכשמגיעים אליהם עדיף פשוט לשתוק.

הרבה אנשים לא יסכימו איתי בקשר לזה.

תמיד אומרים שבשלב מסויים חייבים לדבר עם מישהו. חייב להיות אדם אחד שידע הכל עליך, ואת תדעי הכל עליו.

למה?

אני לא רוצה את זה. לא רוצה שיהיה מישהו שידע הכל עלי, ובמקביל לפעמים נדמה לי שכן.

זאת הקללה הקטנה שלי.

לא נותנת לאף אחד להכיר אותי באמת ואחר כך מוצאת סיבה להתעצבן בגלל זה.

לפעמים אני לא יכולה לסבול את זה. לפעמים אני רוצה פשוט לשכוח מכל זה, וללכת לספר הכל לאדם הראשון שאני אפגוש ברחוב ולהעיז לקרוא לו "האדם שיודע עלי הכל והחבר הכי טוב שלי" אחרי זה.

אבל אחרי כמה נסיונות באמת לדבר לאט לאט אפילו על דברים קטנטנים, התחרטתי על כל אחד מהם.

כמו תמיד, וכמה לא מפתיע מצידי.

 

 

"כשהם מחליטים שאדם מסויים ראוי להם, מבחינתם העניין סגור וחתום והם מוכנים לתת ליקיריהם את המפתח למקום השמור ביותר שלהם. וכמה רגש משתחרר מהם כשהם נפתחים. פתיחות שכזו היא מחזה נדיר, ומיד כשהרגע עובר החיים חוזרים למסלולם כאילו דבר לא היה. עד הפעם הבאה שתתרחש בערך כשדגים ילמדו לעוף. אלה הם בני מזל עקרב."

 

נכתב על ידי Fuzzle , 7/4/2007 22:03   בקטגוריות מחשבות, ביקורת, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFuzzle אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Fuzzle ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)