לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Time Is Running Out


אתה הולך במשעולי הפצעים שלך, ואינך יכול לחבוש אותם כי אתה כאן והם רחוק רחוק בעבר. דבר אחד יש. דמיון. דמיון של היום ודמיון של פעם. חלומות של אילו. זוהי הארץ היחידה שבתוכה אפשר לפסוע. גם אם היא מושלמת מדי. גם אם היא פנטזיה.

כינוי:  Fuzzle

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אני לא מאמינה..


אני לא מאמינה שפספסתי דבר כזה!!!!

למה?!?!

למה לא ידעתי?!?

למה לא שוטטתי באינטרנט וראיתי כתבות?!?

למה לא הלכתי לפסטיבל אייקון בשנה שעברה?!?

למה?!?!?

אני לא מאמינה!!

איך, פשוט איך פספסתי את ניל גיימן כשהוא היה בארץ בפסטיבל אייקון?!?!

 

ואיך זה שגיליתי שהוא היה בארץ אז רק עכשיו?! (וגם זה היה לגמרי במקרה)

 

אני כל כך רוצה להרוג את עצמי על זה שלא ידעתי שהוא בא...

אוף, הייתי מוכנה לעמוד בתור 10 שעות ברצף בשביל לדבר איתו וכדי שהוא יחתום לי על ספר..

 

אני רוצה למות :(

טוב, אולי פשוט לדפוק את הראש בקיר עד שיפכון מוח. זה בטח גם יעבוד.

 

אני לא מאמינה.

למה פספסתי את זה?

למה?! *למה סטייל מור*

 

למה?! למה?! למה?! למה?!למה?! למה?! [זה הד]

 

למה לא הודיעו על זה בחדשות ובכל העיתונים כמו משהו שראוי להודיע עליו?

 

 

לגלות גם על מיוז וגם על ניל בשבוע אחד? אוף...[וכל הפוסט הזה מלא בסימני שאלה!]

 

עכשיו אני יכולה למות? :(

 

 

נכתב על ידי Fuzzle , 8/7/2007 23:04   בקטגוריות אני, פנטזיה, פסימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של fuzzle ב-9/7/2007 20:44
 



לא מאמינה שזה נגמר...


רק משפט אחד-

סיימתי בצפר!!!!!

 

טוב, רק עוד בגרות אחת ודי.

 

יום חמישי הייתה המסיבת סיום עם כל השכבה, אחרי ימים שלמים של חזרות וראנים שלקחו שעות פשוט.

היה מעולה :] כל כך מעולה שאי אפשר לתאר!

ואז היה האפטר...

האפטר הכי מטורף שאי פעם יכול להיות. ככה זה עם השכבה שלי :]

זה היה כל כל כייף, וכל כך בית זונות אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת...

היה עצוב בסוף וכולם בכו, אבל אני עדיין לא קולטת את זה.. ורק עכשיו עצוב לי =[

אני אתגעגע לשכבה הזאת!!

 

ישנתי 12 שעות אחרי האפטרO_O

 

ועכשיו אני הולכת לבכות כמו כולם על זה שהכל נגמר.

 

אבל סיימתי בצפר! אני לא מאמינה! זה אחד הרגעים שידוע שיקרה מתישהו אבל אף אחד לא  חושב שהוא באמת יקרה בסוף!

החופש שלי,  רק מתחיל!

 

אוהבת אתכם נ"ד :]

 

 

 

נכתב על ידי Fuzzle , 16/6/2007 14:27   בקטגוריות אני, שטויות, מחשבות, אופטימי, פסימי, בית ספר  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צול ב-30/6/2007 09:32
 



הזכרונות זה הדבר היחיד שיכול להרוג אותך..


את נזכרת עכשיו, למרות שאת מנסה שלא. מנסה להעסיק את עצמך בכל דבר אפשרי רק בשביל לא להתחיל לחשוב. למרות שאף פעם לא עשית את זה. אף פעם לא חשבת שככה זה צריך להיות, תמיד לקחת את הזמן שלך לבד לכמה שעות, ימים, וחשבת. אבל עכשיו את מנסה להתחמק מזה בכל מחיר.

את יודעת למה, אבל גם מהסיבה את מנסה להתחמק.

את חזקה, אומרים לך. אבל את יודעת שמה שאת באמת זה רק טובה בלהדחיק דברים.

אז עכשיו גם זה נגמר, אי אפשר להגיד שזה הפתיע אותך. את כבר מכירה את הסימנים כל כך טוב שאת יכולה לדעת מה יקרה כבר חודש לפני.

זה לא היה נורא. מה כבר אפשר לצפות שיהיה נורא אחרי חודש?

בכל זאת את נזכרת באיך שהיה בהתחלה. פשוט נהנית מזה, השתדלת לא לחשוב לשם שינוי ופשוט נהנית.

אז כנראה שכבר לא ילך לכם בתור זוג, לפחות לא בשלוש שנים הקרובות. זאת לא אשמתך שהוא לא יודע לשלב בין 2 דברים ושיש לו מוח של גבר.

דווקא היה לך נחמד איתו. גם לו היה. אפילו הפרידה הייתה נחמדה, עד כמה שאפשר. צחקתם הרבה, כמו פעם.  אולי בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות יותר טוב.

את קצת עצובה, אבל העצב שלך אפילו לא קשור אליו.

אף פעם לא חשבת שתגיעי אי פעם למצב הזה, שתפסיקי להאמין. אבל הנה, זה קרה. וזה יותר כואב מכל פעם שפגעו בך עד עכשיו.

בגלל זה את לא רוצה לחשוב, ואת מתחילה להתעסק בשטויות, בכל דבר, הכל רק לא לחשוב על זה.

רק לא להזכר בעובדה הזאת, שלא משנה מה תעשי ולא משנה מי זה יהיה זה תמיד יגמר אותו דבר.

ותמיד מי שיפגע יהיה את. הוא תמיד יגיד שאין לו זמן עכשיו, וישתמש תמיד באותם תירוצים דהויים ששמעת כבר כל כך הרבה.

ייחוס סיבה פנימי, למדת על זה בפסיכולוגיה. לפחות מזה את לא יכולה להתעלם כל כך בקלות.

מה שעולה על הכל, זאת תחושת ההחמצה הזאת. כמה שחבל לך...

כמה חבל שלא הספקתם להתקרב באמת. שלא הספקת להציץ בתיבה שמלאה מכתבים מתחת למיטה. חבל שהכל נהרס דווקא רגע לפני.

ובדיוק מתי שחשבת שהכל דווקא יכול להסתדר בפעם הזאת.

זאת לא אשמתו, אבל נמאס לך להפגע. נמאס לך לחוות את הכל שוב, ושוב, ושוב כל פעם מחדש. ושוב לכאוב, ושוב להתגבר ולבנות את כל הרקמות רק כדי לחכות שהם יקרעו שוב.

על דברים כאלה מאבדים את האמונה. "זה כבר לא שווה את זה" את אומרת לעצמך, ונשמעת כמו כל האנשים שתמיד אמרת להם את אותו משפט ששמעת באיזו סדרה "עדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב בכלל".

נכון, עדיף. אבל כשכמות האבידות עולה על האהבות, אז כן, עדיף לא לאהוב וזהו.

את לא מקשיבה לעצות של עצמך, אבל לפחות הן עצות טובות רוב הזמן. (עליסה בארץ הפלאות).

באמת עדיף? את באמת מוכנה לוותר על כל זה? רק בגלל....?

כן. לא. זה פשוט קשה מדי.

די.

רק תחכי. את עוד תהיי בסדר. כבר עכשיו את מתחילה לחיות כרגיל. לא שהשגרה שלך השתנתה כל כך.

ואז יבוא מישהו חדש, ואת תתני לו לשבור את הלב שלך שוב. כמו כלום. עדיין מקווה שאולי הפעם, אולי בכל זאת, אולי עדיין...

אולי באמת תוכלי להיות איתו.

במחשבה שניה, מהפעמים הקודמות כבר למדת מספיק. מספיק כדי לא לתת לעצמך להשבר שוב.למה שתתני לכל אחד לשבור לך את הלב כל פעם? ובמקום שאת תפגעי את תחליטי שאת לא נותנת לזה לקרות שוב, לא משנה מה.

 

אולי עדיין..

 

אולי בכל זאת...

 

אולי את פשוט חיה באשליות.

 

Thirty Seconds To Mars- A Beautiful Lie

נכתב על ידי Fuzzle , 11/6/2007 00:58   בקטגוריות אני, מחשבות, שקט, אהבה ויחסים, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFuzzle אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Fuzzle ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)