עד כמה אפשר לסבול את החוסר אמון שלכם? כל פעם אני מגלה עוד מישו שלא מאמין בי, שלא חושב שאני מסוגלת. אבל אתם תמיד אומרים את זה במשפטים כל כך נחמדים, "אולי עדיף שתעשי משהו שיותר מתאים לאופי שלך". "אולי משו שיהיה לך יותר קל". ויש את הקצת יותר ישירים כמו "את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה?"
כן. כן אני חושבת שאני אוכל להתמודד עם זה. אני בטוחה שאני אוכל להתמודד עם זה. ונמאס לי שכולם כבר מטילים בי את כל הספקות שלהם, ועוד מצפים שאני אתקדם בחיים ואחר כך לא מבינים מה היה לא בסדר.
עוד חודשיים צבא. ואני הולכת להיות מכ"ית. מבין כל הדברים, זה מה שהכי לא מאמינים שאני אצליח בו.
אז נכון, אני אולי לא נראית כמו אחת שמתאים לה התפקיד הזה, אבל למה לנסות לשבור אותי עוד לפני שהתחלתי בכלל?
מספיק רק לראות את המבטים האלה שלכם בכל פעם שאני מעלה את הנושא.
יש לי מה לצפות לתמיכה ממכם בכלל?
אני דווקא כן מאמינה. ואני דווקא כן אצליח, ואולי אני אפילו אהיה מצטיינת, לכו תדעו. זה כבר הפך להיות קטע של הוכחה, של לעשות דווקא ושל להראות שאני כן מסוגלת לכל דבר שאף אחד מכם לא חושב שאני מסוגלת לו.
כבר התגברתי על זה שכל מי שמתגייס אומר לי "אל תלכי להיות מכ"ית! זה נורא/זה קשה שאת לא מאמינה/את לא תצליחי לישון שעתיים בלילה בלה בלה בלה". בגלל זה כבר הייתי מוכנה לזה שאחרי שתם תתגייס היא תגיד לי בדיוק אותו דבר. והיא באמת אמרה את זה, אבל לא הייתי מוכנה בכלל למה שבא אחר כך.
בהמשך כל השיחה הזאת, היא הסבירה בפרטי פרטים את כל הסיבות, כל הסיבות למה אני לא מסוגלת לעשות את זה, למה אין לי את האופי שמתאים, איך אני לא אצליח לעשות את מה שהמפקדים שלה עושים עכשיו וכמה היא מעריצה אותם על זה. וכמובן שהיא סיימה במשפט הכל כך תומך ומדהים שלה: "זה לא שאני רוצה לבאס אותך, אם באמת תצליחי ותעברי את הקורס, ואם באמת תהיי מכ"ית אני אשמח בשבילך, אבל רק שתדעי שזה נורא קשה..."
וואו.
so much for good friends.
תודה על כל התמיכה הזאת שאת מרעיפה עלי, באמת תודה.
כי עכשיו אני בטוח אתגייס עם תחושה מעולה שהכל יהיה בסדר.
האמת שלכל מה שהיא אמרה אין שום חשיבות בשבילי, כי אני יודעת,בניגוד לכל השאר, שהכל יהיה בסדר. שזאת התחלה חדשה ואני כן אצליח. בלי שום אם ובלי אולי.
הדבר היחיד שהפריע לי זה שהיא אמרה את כל זה, ולא שמעו אצלה שום עדינות, שום רמז שמה שהיא אומרת יכול אולי להשפיע עלי, רק בסוף היא כאילו קלטה את עצמה ואמרה שהיא תשמח אם זה באמת יקרה.
תודה. נורא נחמד מצידך. העיקר שבכל שטות שגורמת לך להפגע ממני את נעלבת לחודש, אבל בפעמיים שלוש שאני נפגעתי ממך את לא הראית אפילו לא שמץ של חרטה.הרבה פעמים פשוט חשבתי להגיד לך כל מה שאני חושבת,
אבל אני לא דרמה קווין כמוך, ובגלל זה אני עושה סיפור ולא אומרת את כל מה שאני רוצה להגיד.
לפעמים אני לא יודעת איך אני יכולה להמשיך עם זה איתך. אבל איכשהו אני ממשיכה למרות שמזמן נמאס לי כבר מכל הקטעים שלך.
מצחיק אותי שבסוף את עוד מתלוננת שאני מתעלמת ממך. כשאני זאת שתמיד הייתה לה הכי הרבה סבלנות כלפייך.
בסופו של דבר, אני כן נכנסת לצבא בגישה חיובית. הטירונות והקורס הם חוויה אחרי הכל (וכל השאר סתם חרא.. אבל לפחות זה רק שנתיים ולא 3...
)
ושילכו להזדיין כולם, כי כבר לא אכפת לי.
And it all ends happily ever after.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
