זאת תקופת ביניים.
בין תיכון לבין צבא. ולפעמים זה נראה כאילו אני היחידה שנמצאת בתקופה הזאת. הספקתי כבר לפגוש אולי חצי מהשכבה שלי במקרה, ולגלות שרובם כבר התגייסו. חלק כבר סיימו טירונות (טוב טירונות של שבוע לרובם אז לא חוכמה). איך זה שכולם התגייסו פתאום? חבורה של ילדים קיבוצניקים שנמצאים עכשיו בצבא כולם. כל כך לא שייך אחד לשני...
ואני, הגיוס שלי רק במרץ. קורס מכ"יות מחכה לי. ואני לא בטוחה אם אני באמת מחכה לו. מה שכן, אני דואגת הרבה פחות ממה שדאגתי בהתחלה.
אורי כבר בצבא, וזה היה בסדר, עד שראיתי אותו על מדים.
רציתי לברוח בשניה אחרי זה. זה היה אחד הדברים המוזרים. הוא ידיד קרוב שלי, זה מוזר לדעת שהוא באמת חייל עכשיו.
רוב החופש הגדול (החופש הגדול של פעם-יולי אוגוסט) שלי עבר כשאני עובדת. נו, צריך כסף. וזה באמת מתחיל לחרפן אותי לגמרי. העבודה הזאת דופקת לי את המוח. מזל שיש לי שבוע חופש באיה נאפה עוד מעט :]
אני מחכה לזה כל כך הרבה זמן. רק עוד בערך שבוע ואני טסה מהארץ הזאת.=]
בסוף החודש הקודם היה קונצרט סיום. השוני היה שזה היה ה-קונצרט סיום. הקונצרט שבו אני מסיימת. אחרי 7 שנים של פסנתר בקונסרבטוריון. אני יודעת שזה לא באמת סיום, אני רוצה להמשיך ללמוד כמובן, אבל...
זה הרגיש כל כך עצוב. המורות שלי, המנהל של הקונסרבטוריון שאני מכירה אולי מגיל 0, כל ההתנהלות הזאת והבדיחות הפרטיות שלי ושל ליאור במשך כל השנים האלה, זה פשוט חיים שלמים שם. ולחשוב שאנחנו סיימנו עכשיו את הלימודים שלנו.
כשהמנהל קרא לנו ואמר שאנחנו 2 תלמידות שהם נפרדים מהן, עשינו בגרות במוזיקה, אנחנו מתקדמות מאוד בלה בלה, זה עשה מין משהו קטן בפנים. הרגשה של משהו שאני לא רוצה שבאמת יסתיים, ושיהיה נורא עצוב אם זה באמת יקרה.
זה יקרה כשאני אתגייס. הפרידה "הסופית". אי אפשר באמת להפרד מזה לנצח. אבל עדיין סוג של פרידה.
מזל שיש עוד זמן עד הגיוס שלי. כמה נוח להיוולד בנובמבר :]
הוזמנתי לסרט מחר. אני הולכת לסימפסונס עם ידיד שלי שלא ראיתי הרבה זמן. מצד שני, ראיתי אותו רק פעם אחת בכל החיים שלי. אבל אנחנו מדברים הרבה כשיוצא לנו.
בגלל שאנחנו הולכים לסרט אני חושבת עכשיו על הפעם הקודמת שהלכתי לסרט עם מישהו. זה היה עם ההוא, האחר, ובגלל שיש כל כך הרבה פעמים שאני משתעממת עם עצמי בעבודה בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי חושבת עליו יותר ויותר. וזה מעצבן אותי, אנחנו לא בקשר, למרות שאני רוצה לשלוח לו הודעה מתישהו. ואני עדיין חושבת עליו, למרות שבטח עברו כמה חודשים טובים (ואני באמת לא סופרת) מאז שראיתי אותו.
הוא תמיד מתגנב אל המחשבות שלי, מתקשר כמעט לכל נושא. בעיקר לצבא, תמיד נזכרת בו כשאני נמצאת עם אורי.
ועכשיו הסרט הזה. פעם קודמת שהייתי איתו בסרט זה הלך לכיוון מאוד מסויים כשהיינו לבד.
והסרט מחר יהיה כל כך רחוק מהכיוון הזה, עם הידיד שלי, שלמרות שהוא נורא רוצה, בחיים לא יצא מזה כלום. אני יודעת שאני לא אפסיק לחשוב על הפעם הקודמת עם ההוא, ואיך שהיינו אז. אוך, אני עדיין מתגעגעת לזה. אליו.
אולי באמת אני אשלח לו הודעה. כן, אחרי 3 חודשים (?) הוא יקבל פתאום הודעה ממני, והיא בטח גם לא תוביל לשום מקום והמצב ישאר בדיוק כמו שהוא עכשיו.
עדיין, שווה לנסות, רק בשביל לדבר איתו קצת.
אני פתטית, לעזאזל. אני חייבת להפסיק עם זה כבר. (למרות שזאת כבר הפעם ה-100 שאני אומרת לעצמי את זה. זה לא ממש עוזר האמת).
אני חייבת את החופש בקפריסין הזה כבר. חייבת חייבת חייבת. אנשים חדשים, מסיבות, ים, והמון המון ח-ו-פ-ש.
לא יזיק לי איזה סטוץ או 2.
או 5.
=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
