Time Is Running Out

אני מתגעגעת לשיר.

יש שיר ספציפי שחסר לי. כשהייתי קטנה אחיות שלי תמיד היו שרות לי אותו, אני חושבת שהוא היה מתוך איזה קלטת ילדים או אולי ספר כלשהו. בכל מקרה, אני לא הכרתי את המקור שלו.

אבל אהבתי אותו נורא.

מדי פעם הוא קופץ לי לראש ככה, מין זיק של נוסטלגיה קסומה, כי תמיד מתלוות גם תמונות ביחד למילים. זה שיר לילה. הוא יכנס בכל תאור בכל ספר, סיפור או סרט, שהחשכה בו עוטפת לאט את המקום, הירח הוא מלא, או רק חוט דקיק וכסוף בשמיים, באוויר יש ריח של אויר אחרי הגשם, הכל חשוך לחלוטין. ורק הירח מאיר את הדרך.

וזה לא חושך מאיים, או מפחיד. זה לא חושך שגורם לך לחשוב על דימויים קטסטרופליים למיניהם, ומה עכשיו עומד לקפוץ עליך מהשיח הקרוב. זה חושך עדין, חושך כבד וטוב. זה הלילה הכי בטוח בעולם. השיר הזה ישמע שם, גם אם אף פעם לא שמעתם אותו, וגם אם אך פעם לא תשמעו, הוא יהיה שם.

הוא תמיד יושר בקול צלול של אישה, ויתנגן בעדינות, כבדרך אגב.

אבל אין מיוחד ממנו.

זאת כנראה רק אני.

זה זכרון שלי, ובטח אף אחד חוץ ממני לא באמת יבין אותו, אבל התחשק לי.