אני הורסת לעצמי.
מבאסת את עצמי בכל פעם מחדש.
בודקת את הגבולות שלי, ואז מהדקת אותם עוד יותר ממה שהם כבר היו.
נמאס לי להגביל את עצמי כל הזמן רק בגלל דברים חסרי משמעות כאלה.
תמיד מרגישה כאילו אני מפספסת משהו.
כן, אני יותר ממוכנה לעמוד על שלי, ועל מה שאני מוכנה או לא מוכנה לעשות, אבל לפעמים אני חושבת אם אני פשוט מחמירה עם עצמי יותר מדי. ואם אני זאת שמגבילה את החופש שלי בגלל פראנויות מטומטמות וביקורת עצמית?
ואחר כך זה גורם לי להרגיש רע.
לראות אנשים שמסוגלים להשתחרר, ולתת לעצמם לצאת, ואני רק יושבת שם ומסתגרת בתוך עצמי.
למה אני עושה את זה? אין לי תשובה אפילו בשבילי.
אז אני בנאדם סגור.
לפעמים זה יכול להיות נטל איום. חסרת יכולת, או האומץ פשוט לדבר. בפני כל אחד. גם אם ישאלו אותי את כל השאלות בעולם, יתנהגו בצורה הכי מתחשבת והכי נחמדה, יבטיחו לא לספר לאף אחד ולשמור על שתיקת נצח, זה לא יעזור אפילו לא בשמץ.
אני פשוט לא בוטחת. יש דברים שכשמגיעים אליהם עדיף פשוט לשתוק.
הרבה אנשים לא יסכימו איתי בקשר לזה.
תמיד אומרים שבשלב מסויים חייבים לדבר עם מישהו. חייב להיות אדם אחד שידע הכל עליך, ואת תדעי הכל עליו.
למה?
אני לא רוצה את זה. לא רוצה שיהיה מישהו שידע הכל עלי, ובמקביל לפעמים נדמה לי שכן.
זאת הקללה הקטנה שלי.
לא נותנת לאף אחד להכיר אותי באמת ואחר כך מוצאת סיבה להתעצבן בגלל זה.
לפעמים אני לא יכולה לסבול את זה. לפעמים אני רוצה פשוט לשכוח מכל זה, וללכת לספר הכל לאדם הראשון שאני אפגוש ברחוב ולהעיז לקרוא לו "האדם שיודע עלי הכל והחבר הכי טוב שלי" אחרי זה.
אבל אחרי כמה נסיונות באמת לדבר לאט לאט אפילו על דברים קטנטנים, התחרטתי על כל אחד מהם.
כמו תמיד, וכמה לא מפתיע מצידי.
"כשהם מחליטים שאדם מסויים ראוי להם, מבחינתם העניין סגור וחתום והם מוכנים לתת ליקיריהם את המפתח למקום השמור ביותר שלהם. וכמה רגש משתחרר מהם כשהם נפתחים. פתיחות שכזו היא מחזה נדיר, ומיד כשהרגע עובר החיים חוזרים למסלולם כאילו דבר לא היה. עד הפעם הבאה שתתרחש בערך כשדגים ילמדו לעוף. אלה הם בני מזל עקרב."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
