ריק & רול

לקראת השנה השניה באוניברסיטה הגעתי להחלטה מודעת לנסוע הרבה פחות להורים בסופשים. אני חושב שהמטרה הייתה בעיקר להסיט עד כמה שניתן את מרכז הכובד של החיים שלי מאותו מקום בו גדלתי (ולמעט משפחה ומעט חברים קרובים, הרגשתי מנותק ממנו מיום ליום) למקום שבו אני חי את חיי באותו רגע עם אנשים ופעולות שאני בוחר ומעוניין לבצע. החלטה מודעת. לגבי החיים שלי.

קשה לי לשים את האצבע על מתי התחלתי באמת לקחת כמה שיותר בעלות על החיים שלי. אולי הזכרון הראשון שיש לי מזה זה שהייתי בכתה ה' אם אני לא טועה, חזרתי הביתה מהספר אחרי איזו תספורת מכוערת ביוזמת ההורים שלי, הסתכלתי במראה, בכיתי (צחוק בצד, נראה לי שזו גם הייתה הפעם האחרונה שאשכרה בכיתי) אולי מתסכול או מכעס, לך תדע, ואמרתי שאני מקשיב לעצמי עכשיו בכל הנוגע לתספורות. זה הוביל לכל מיני ליפות לא ברורות לאורך שנות בית הספר, אבל זה כבר סיפור אחר. 

השורה התחתונה שאני אדם יוזם, גם מקצועית אני רואה זאת בקריירה שלי. קשה לי עם הקונספט של לעשות משהו סתם כי הוא פשוט נעשה ושהוא לא מערב איזו החלטה אקטיבית, מודעת ומושכלת מהצד שלי. אני כבר כמה שנים מתכונן נפשית לוויכוחים עם המשפחה על "אתם לא עושים לו ברית מילה?!" במידה ויוולד לי בן.

רעיונות לחוד ומציאות לחוד. בשנים האחרונות מאז שעבודה אינטנסיבית בהייטק הפכה להיות עוגן וגם שואב אנרגיה משמעותי בחיי, אני נוטה יותר להיכנע להרגלים. זה הרבה יותר קל לשים את המוח על טייס אוטומטי במקום להפעיל אנרגיות רבות שלא תמיד יש בנמצא. וגם כמו שנכתב בפוסט הקודם, גם האשה, השגרה והמסגרות משחקות פה תפקיד. 

אני חושב כשגרתי שם, הגעתי לשיא הownership ותחושת העצמאות של החיים שלי. זה קל כשאתה עצמאי בשטח בלי כל כך הרבה עיניים בוחנות כמו שיש לך כאן. חזרתי ארצה, כולל החזרה עצמה במובנים מסוימים ניתן לומר, סימנה ירידה באותה ownership. זו המציאות שבאה וקוטעת את חלום הownership וזו תופעת המחסור שכתבתי עליה בפוסט הקודם שגורמת לך לעשות את התעדופים והויתורים בהתאם - אחרי זה אבל לך תחשוב עם עצמך כמה הויתורים הללו אכן היו שווים את זה וכמה הם מחזיקים מים לאורך השנים.

נורא קל ומגניב לבוא להגיד "אז אם אתה רוצה משהו - תעשה אותו". אני גם משתדל לעשות זאת עד כמה שניתן. אבל כל פעולה שאתה עושה צריכה להיות גם עם קשר לעולם החיצון. יצא לי להכיר לא מעט אנשים שהיו ביג שוטס בזמנו, אבל נשארו עם אותו שטאנץ כל השנים ודעכו. העולם משתנה במהרה ואתה צריך להתאים את עצמך אליו.

החיים זה לא תכנית כבקשתך כמו שאומרים. וגם שהם כן - זה עלול לצאת חרבנה מהסיבות אשר פורטו לעיל. אני זוכר שלפני כמה שנים רציתי להוציא סכום כסף לא קטן על מוצר כלשהו שקשור לאחד מהתחביבים הסמי איזוטריים שלי. היה לי בראש מה אני רוצה ועשיתי על כך הרבה שיעורי בית, הלכתי לחנות, בחנתי את אותו מוצר מדובר ואז שמתי לב שאין את הקליק שאני מצפה שיהיה בעבור המחיר שהוא עולה (ולמה רציתי אותו מלכתחילה - זה כבר נושא לפרק הבא). מוצר אחר דווקא, שלא חשבתי עליו כלל וכלל, היה זה שכבש את ליבי. אתה מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק - אולי דווקא כשמורידים ידיים מההגה (או לפחות לא אוחזים בו כל כך חזק) יכולים להגיע למקומות מופלאים.